פסיכולוגית שלומיאלותם של הרטרו והוינטג'

הרעיון של הוינטג' כאימוץ סממנים חיצוניים ותרבותיים מדברים שכל מהות אגירתם מלכתחילה היא נוסטלגיה פוטנציאלית והתרפקות על העבר, הוא רעיון מוצלח במיוחד שאומץ בעיקר ע"י חוגים חברתיים כמו הפאשוניסטים וההיפסטרים. הרעיון נשמע טוב רק בעברית, בצרפתית לצורך העניין (אני מניח שמשם מגיע המונח) המושג רגיל למדי (vint- עשרים -20- וage- גיל, כלומר שגילו 20). לעומת רעיון הויטג' שנונשא בחובו פטיש אנתרופולוגי כלשהו הרטרו הוא רעיון הרבה יותר סולידי שפשוט מציע פריט נוסטלגי בפיתוח מותאם לזמנו. כלומר, טרנד הבוטניקה שהציף את העולם הוא טרנד וינטג'- מקורו מלפני 20 שנה ויותר, אך הביצוע שלו הוא ביצוע רטרו-אי, אלא אם הפריט הבוטני נרכש בחנות וינטג' וגילו הוא באמת מעל 20 שנה, ולא סתם פריט יד שנייה של דורקית אחת שלא ידע  שלפני עשר שנים דברים עם כיסוסית קוצנית עליהם לא באמת מעניינים מישהו.

השימוש בוינטג' ורטטו הם בלתי נמנעים: חומרי הגלם, הטניקות, התמונות והצורות שמוכרות לאדם הם סופיים. אם אנשים היו ממחזרים בצורה מטורפת כמו מחזור הטרנדים המתהולל אז אולי ההופעה המביכה של טל פרידמן כמר דשא עם פאנץ'-ליינס בינוניים א-לה-ארץ נהדרת.

נראה כאילו המעצבים, משווקים והמוכרים בחנויות הבורגנות הנמוכה -קסטרו, וכו'- בטוחים שהטעם של העם מבוסס בצורה א-פריורית לחלוטין ומתבסס רק על מה שהפרסומות מראות להם. הקטע העצוב פה, זה שבסופו של דבר הם צדקו.
בעזרת שיווק ריגורוזי הם מצליחים למכור עונה אחרי עונה לילדים וילדות נטולי מניפסט והבנה עצמית שנכנעו לבורגנות, לבינוניות, בזמנים בהם בגד מחזיק בדיוק עונה אחת -ולא רק משתנה רלוונטיות הטרנד משפיע פה) גם אם הטרנד יחזיק דע העונה הבאה- התיפור לא. הם שומעים את מה שיש ברדיו, קונים מה שבפרסומות של ערוץ 2 ואוכלים המסעדה עם הכי הרבה פרסומות על שלטי החוצות. נטולי רצון אמיתי לדעת, להעמיק, להבין או לפתח משהו בעצמם. הכל הגיע מוכן, אזל מה להתאמץ. נפילה אל תוך קלישאות זולות של סרטים, אכילת לוקשים של קופי-רייטרים. הדור של היום, כמעט במודע פשוט הבין שאין לו יותר מה לחפש מעבר, אם זה מה שהביאו לאכול זה כנראה בגלל שזה הדבר הטוב ביותר שהיה במטבח. חסור הגדלת הראש היא מובנת ביסודה, אבל מקולקלת עוד בשורשים שלה. בזמן כל כך פרוץ, הכל חופשי, אפילו הפסיקו לרדוף אנשים שמורידים מוזיקה בצורה פיראטית. מעולם לא היה נוח יותר לחקור.

החיים שלנו י(א)פים. אין לוגיקה אמיתי מאחורי מה שמניע טינאייג'רים בשנים האחרונות. הבנה עמוקה שכל מה שמוכרים לך רלוונטי, שבשביל לקנות א תכל אלו אתה צריך להתעשר. כולם רודפים אחרי כסף. זה הרי ברור, כסף לא צריך לקנות האפינס- כסף זה האפינס. בדים, ודפים עם דיו, רכיבים אלקטרונים ומסכי LED, מסכים קטנים עם ממשק טאצ' נחשק ונדוניזם פרוע מסמטה לסמטה. החיים נוחים שאתה גר במטרופולין תל-אביבי. הארנונה בשמיים וסממנים חיצונים עשו לנו את החיים. לדיה גרה אם חד הורית, ולא אכפת לה שהיא חד הורית כי יש למה מספיק כסף לגדל את התאומים מתרומת הזרע שהגיע הישן מאיסלנד הרחוקה. אורבן אאוטפיטרס מרחק 10$ ועד 7 ימי עבודה מפה. תכניות על שנות השבעים וחידושים לנוסחאות טינ-דרמה אפר קלאסיות כמו 90210

מי צריך לחדש שהכל כבר מוכן? תנו להתנוון בשקט. לא שוברים מוסכמות, לא יוצראים לרחובות. יהיה בסדר.
הרעיונות שמאחורי הרטרו והוינטג' והשימוש בהם כסמל תרבותי יציב ואיתן גם בתקופות שאחריהם הם דברים נפלאים, אבל הם יצרו קיבעון והכניסו אנשים מודרניים לשבלונה בא כל מה שהם מכירים הם מכירים רק כי זה מה שאמרו להם. זה פלונטר שאי אשםר לצאת ממנו, גם לא לתקן, אבל עושה רושם ששום חברה לא הולכת לקחת אחריות ולנסות לשפר את המיתוג של טרנדים על זמניים. הקפיטליזם ממשיך לספוק את האנשים.

כאן הפואנטה של הפוסט נגמרת לטובת ההבנה שאם בבגדים הקונספט של הרטרו והוינטג' מוצלחים, אז במוזיקה אז בתעשיית המוזיקה הם הבינו אפילו את הכוח שבשאיבת מקורות וינטג'יים ליצירת תרכובת חדשה לחלוטין בצורת אנדרגאונד היפ הופ.