דםדם

דםדם הוא לייבל למוזיקת אינדי ישראלית, ובחמישה באוגוסט בתמונע הם מקיימים את מפגש הלייבל הראשון שלהם שיכלול הפועות מאמני מקור משובחים ובועטים: אשכרה מתים, בלה טאר, רוצי בובה, אד טרנר והדנילוף סנטר ובני המה! המוזיקה מדהימה והמחיר אפילו יותר: תוכלו להשיג ב30 שקלים חדשים בפרה-סייל וב40 בקופה במקום!

לפרטים נוספים בן ריפתין - benrif@gmail.com

http://teen-wave.blogspot.com/

http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/
http://teen-wave.blogspot.com/

טרנסצנדנטיות

*פירסט אוף אול, אני אוסף חומר לסדרת פוסטים שאני רוצה לפרסם כבר המון זמן, אני די בטוח ששווה לחכות, אפילו אם זה רק בשביל להתאכזב. ואני בטוח שזה הכי לא.

זה הקליפ החדש של להקת הבלאק מטאל האקספירמנטלי מברוקלין- ליטורג'י. מי מכם שמכיר את הביוגרפייה הקצרה להפליא שלי, מכיר את העבר שלי לא רע, והיה יכול לקרוא על הקשר שביני לבין בלאק מטאל בבלוגים קודמים, וזה למעשה דיי טאבו אצלי, אני לא מדבר יותר מידי על התקופה האפלה שלי. היא פשוט הייתה פאתטית לא פחות מזו עכשיו.
אבל אם אני צריך לחשוב על ליטורג'י משהו זה פשוט ש-מחוץ לעולם המטאל הם הלהקת בלאק מטאל -שכן נחשבת בלאק מטאל. כל העקרונות המוזיקליים כן שם.- שיש לה הכי הרבה סיכוי להגיע לאנשים אחרים. עובדה, אבל הקשר בין בלאק מטאל לילדי האינדי תמיד היה משונה למדי, כי לא נראה כאילו הוא אי פעם זה בכלל התנתק מהם. ובעיקר בזמן האחרון שיותר ויותר סאב ז'אנרס מתקרבים קונספוטאלית ותרבותית בתוך האינדי לאופנת הבלאק מטאל -כן, רייפגייז. חלק מהיוצרים אפילו מודים שהם הושפעו מבלאק מטאל-. העניין שגורם לליטורג'י להיות הרבה יותר קומוניקטיביים לעולם הגדול היא הכי פשוטה- הם הרבה פחות ילדותיים מהטרדישיונל בלאק מטאל. הם לא מתעסקים בפוזה, או בקרוספיינט על הפנים -תרתי משמע-, אלא פשוט עושים את המוזיקה שהם אוהבים. לא סתם ההגדרה בלאק מטאל טראנסצנדטי נפלה עליהם משמיים: הם לא תלויים במצב הגשמי של הבלאק מטאל, הם לא צריכים את כל מה שיש לו להציע, אם אם היו רוצים להתחפש הם היו מפחידים ילדים קטנים בהאלווין או משהו, אבל הם לא תלויים בזה כמו שאר הבלאקרים, הם עושים את המוזיקה שהם אוהבים בלי לשרוף כנסיות או ללבוש מכנסי עור מגעילים שנראים כאילו הם עשויים מהעור של הבייקרס עצמם. הם נראים הכי רגילים. והלקיפ די מדהים בלי קשר.

דיסקלואז'רס

ככה יראה רטרו עוד 20 שנה.

disclosure///

אם יש ז'אנר שהוא אבאוט טו בלאו אפ זה כנראה הפיוצ'ר גארג', מי שלא חי תחת ההשפעה של אנגליה בשנים האחרונות, הפיוצ'ר גאראז' נשמע כמו פרוגרסיב דאבסטפ אקפירמנטלי עם כל מיני אלמנטים מIDM וכו', כמו גירל יוניט, ספלקיור, פולטי.די.אל וקוסמין טי.אר.ג'י. הקטע המיוחד בדיסקלואז'ר הוא ההשפעה הכבדה של ה2-סטפ. ובלי קשר- שהם ממש כיפים והרבה פחות דאונרים ואפרוררים מרוב בפיוצ'ר גאראז'.

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

slime///

Slime - Caffeine (feat. Gaskel Greed) by Slime Music
דבר שלמדתי ביומיים האחרונים: סליים זה לא רק להקת פאנק רוק גרמנית משעממת תחת, זה גם םרודוסר שכרגע רייזינג אול אובר דה קולג' סאונד. סתם, אבל הקולג' סאונד בשילוב עם בלדת האאוטסיידר'ס מיוזיק הזו, עם כמה שהיא אינסטרומנטלית- היא בטח הדבר הכי אוטוביוגרפי ששמעתי בחיים שלי. פור שור, אין אחד מכם שקורא את זה ולא מבין שהמוזיקה הזו היא ה-סאונדטראק לסיטואציה שהוא היה בה, לפחות פעם אחת. אם זה ישיבה בבית לבד, מול הטלוויזיה אחרי שזרקו אותך, אם אלו הסו-קולד חברים שהשאירו אותך לבד לחכות שההורים יביאו לאסוף אותך ב3 בלילה כשאתה בן 15, או סתם אם השלמת עם מישהו אחרי מריבה.

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

ריסנטלי מהוול של תום קורן: שמעתי את זה לפני שלושה חודשים בפעם הראשונה, לא התלהבתי במיוחד וטוטאלי שחכתי מזה, באיזה שלב לפני שבועיים התחלתי לזמזם משהו ולא הבנתי מאיפה הבנזונה הזה הגיע, השקעתי בערך שעתיים של חיפושים בכל האייטוינס עד שהגעתי למסקנה שזה כנראה היה ביוטיוב ופשוט נכנעתי. ואז תום פרסמה את זה. אם את קוראת פה, אז  כאילו, תודה ענקית!

twitter passover liv! 2011 #1

אני מכריז בזאת על טוויטר פסאובר הראשון. בתוכלו למצוא עידכונים לייב משולחן ליל הסדר של המשפחה שלי.

@triangleomer

חברים חדשים מעבר לים

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

היום ליל הסדר ואני עדיין לא בטוח מה אני הולך ללבוש, אז אני כנראה אתאבד עוד לפני תחילת ההגדה, אבל הנה נקודה אופטימית שאורך היום הייתה האסקפיזם שלי מזה שאין לי מה ללבוש, יש לי חבר חדש מעבר לים. טוב בערך, הוא קטן ממני בשנה, אבל הוא לגמרי יותר מוכשר והרבה פחות עצלן ממני, בגלל שהוא חלק מדו מוזיקלי בארגינטה (החלק השני בן 17 אגב. לא ידעתי שיש טינאייג'רים כל כך מגניבים בארגנטינה. מצד שלי לא יצא לי לחשוב על ארגנטינה יותר מידי) תחת האליאס the timed magma, הקטע הוא שהם ממש מגניבים והמוזיקה שלהם הכי היי-קוואליטי. עם כל הסימפולים האלו, וההשפעה מפרנצ' האוס א-לה ג'אסטיס ודאפט פאנק. 8ביט ודאבסטפקוקי מונטה סטייל.
אם אלו הפרודוסרים של העתיד תעשיית המוזיקה תצטרך לדאוג רק לאוכל לאמנים, כי כרגע הרבה מוצע בחינם ופרוץ במרחבי האינטרנט.

Bonky turbo by Timed Magma

הורדות אפשר להשיג דרך הסאונקלאוד, או אם אתם רוצים להוריד את הסינגל של בונקי טורבו (סטרימינג למעלה) + הרימקסים שלו בחינם, הם זרקו אותו במדיהפייר.

מכירה פומבית

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

העטיפה של הסניגל הראשון של אוקשן לא כל כך מעניית חוץ מזה שכנראה מדובר בג'ינס שלא הייתי מתנגד לו, ואולי גם הנעליים שאם עיניי לא מטעות אותי- שייכות לאות'נטיק סייריס של ואנס. אבל חוץ מזה אוקשן הם חמינה בריטים צעירים שמאן, פשוט עושים אינדי פופ כיפי מספיק גם בשביל להזיז דאונר כמוני, אבל אלו דווקא השפעות הג'אז והפרי אימפרוויזיישן ואולי זו סתם אנגלופיליה שמשתלטת עלי לייטלי או שאני עוד פעם מתלהם מכל דבר שטינאייג'רים (או כאול שנראים כמו טינאייג'רים. cc: צ'יילדיש גאמבינו). אתם יכולים להוריד אותו בחינם בבאנדקאמפ. אתם יכולים לבדוק עוד טיונים שלהם בסאונדקלאוד שלהם, שמקושר למטה ביחד עם הפלייר לשיר אם אתם מהססים לפני הורדה.

Auction - Statues by Auction

sk8

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

למלא אנשים זה נשמע ממש ביזארי, ולי נראה ממש טבעי כאילו איך אנשים לא מבינים שיש קשר בין הביטסי בויז לסקייטינג. למשעה את הימים שלי עם הסקייטבורד בכיתה ח' העברתי עם הבוטיק של פול ואינטרגלאקטיק. אחרי שגיל התחיל לאותת על הביוכימיה של הגוף שלהם הם כנראה התעשתו על עצמם והחליטו שזה זמן מעולה להוציא אלבום חדש וסופר-כיפי, כך לפחות נשמע מהסינגל החדש שלהם, אפילו אם אני באיחור. גם שהגעתי לכיתה על סקייטבורד איחרתי.

mp3: beastie boys- make some noise
קילר סוואג

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

סיריוסלי

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ  

אם יש משהו שממש אכזתבי בו את עצמי זה הבלוג הזה. ציפיתי מממנו להיות הרבה יותר קלילי וחמודוש, אבל זה לא קרה, לכן בניגוד למהפכות הקודמות בבלוג שהיו בעיקר אסתטיות, אני מכריז על מהפכה חדשה, אחת נוחה שתגרום לבלוג להיות הרבה יותר נעים:

• הומור
• גיפים
• פוסטים קצרים
• מוזיקה וביי
• ציניות/סרקזם/אירוניה
• חתולים

להערכתי עם חיבור של כל אלו אני אמור לקבל שילוב נהנתני בין טאמבלר, טוויטר, בלוג ובסט קוסט.

אני לאל אצטרך להרגיש רע שאין לי משהו גדול ומלא אג'נדה לעדכן עליו, אתם לא תטרחו לקרוא פוסטים מפוצצי מלל שרובו בלאו הכי מטופש ומיותר ונודע בעיקר בשביל שארגיש טוב עם עצמי. המוזיקה לא תמיד תהייה מוזיקה חדשה, אני מקווה שבכלל תעניין מישהו חוץ ממני. פשוט הרדיפה אחרי דברים חדשים כבר מתחילה לעייף (זה לא אומר שהפסקתי לרוץ ביחד עם הזמן אני פשוט בריצה קלה. התאווה שלי למוזיקה אף פעם לא התייחסה רק למוזיקה מודרנית ומהממת ומדהימה שוויליאמסבורג וברלין יורות על פיצ'פורק והם על אנשים תמימים.

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ

טי שירט מאמריקן אפרל, דנים שירט מפריז, הצ'יפ מאנדייז השחורים הבנאלים שלי וגרביים חדשות מאמריקן אפרל.

  

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ  

polysick///

היה ממש נורא לשמוע את כל הדברים האחרים של פוליסיק אחרי ששמעתי את השיר הזה- הוא פשוט נכון בכל המקומות ששאר הצ'ילווייב נפל בהם, הכי לא ברור לי איך לא חשבו לשלב צ'ילווייב ואיטלו דיסקו לפניהם.  סביר להניח שאם הייתי שומע טיון אחר שלהם לפנ יזה פשוט הייתי נכנע ועוזב אותם, אבל שמעתי את זה והחלטתי לבדוק והתוצאה הייתה באמר נוראי. הטראק הזה פשוט מגמד את כל השיממון הדרוני והסינת'י האחר שלהם.

ϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟϟ  

כלבים ועור

dog leather///
מצוייד בשפם אלגנטי ושם אניגמטי יצא מישהו שעושה רושם שלא מוכר לרשויות הגוגל יותר מידי באליאס שלו, dogleather/dog leather והעלה ליוטיוב שירי פוסט פאנק עם אסתטיקת לו-פי כבדה ואווירה קרירה של האלווין ומוות של דודות. מצויידים בקליפים א-לה הארמוני קורין. השכנים מתלוננים על רעש, הקליפים אנארכיסטים והאנשים מופרעים- עושה רושם שמזהו מעולם לא הוקבל בצורה טובה יותר למדינת ישראל. מלא בנויז אקספירמנטלי שמושפע מתרבויות פוסט פאנק ונו-ווייב בתוספת אלקטרוניקה ביזארית ויכולות ווקאלס ירודות עושה נראה כאילו דוג לט'ר הם האוונגארד החדש, ולא רק השמות של השירים עושים את זה. אין לי הורדות, או כל דבר אחר, אני בספק אם יש להם מספיק כסף למחשב כלל.

smart growth///

סמארט גרווט' הוא המוניקר של דניס בוון שמוכר לרבים מאיתנו יותר דווקא מטריו הנויז-פאנק מבולטימור- דאבל דייגר, והוא ללא ספק עושה את אחד מהדברים המעניינים ביותר שניתן למצוא כיום. לקיחת קבצי wav משירים בערך מכל ז'ארנ אפשרי,סימפול, הוספת פרקושיינס כדי ליצור מוזיקה שמחה מדברים שמעולם לא נועדנו לרקוד לצליליהם. למשעה זה לא הרבה יורת ממאש-אפ אינטיליגנטי סטייל NiKE7UP. בשנת 2007 הוא הוציא EP שאפשר להוריד בלחיצת כפתור.
mp3: smart growth - drapedup, oxed out

***************

כאוס

פסיכולוגית שלומיאלותם של הרטרו והוינטג'

הרעיון של הוינטג' כאימוץ סממנים חיצוניים ותרבותיים מדברים שכל מהות אגירתם מלכתחילה היא נוסטלגיה פוטנציאלית והתרפקות על העבר, הוא רעיון מוצלח במיוחד שאומץ בעיקר ע"י חוגים חברתיים כמו הפאשוניסטים וההיפסטרים. הרעיון נשמע טוב רק בעברית, בצרפתית לצורך העניין (אני מניח שמשם מגיע המונח) המושג רגיל למדי (vint- עשרים -20- וage- גיל, כלומר שגילו 20). לעומת רעיון הויטג' שנונשא בחובו פטיש אנתרופולוגי כלשהו הרטרו הוא רעיון הרבה יותר סולידי שפשוט מציע פריט נוסטלגי בפיתוח מותאם לזמנו. כלומר, טרנד הבוטניקה שהציף את העולם הוא טרנד וינטג'- מקורו מלפני 20 שנה ויותר, אך הביצוע שלו הוא ביצוע רטרו-אי, אלא אם הפריט הבוטני נרכש בחנות וינטג' וגילו הוא באמת מעל 20 שנה, ולא סתם פריט יד שנייה של דורקית אחת שלא ידע  שלפני עשר שנים דברים עם כיסוסית קוצנית עליהם לא באמת מעניינים מישהו.

השימוש בוינטג' ורטטו הם בלתי נמנעים: חומרי הגלם, הטניקות, התמונות והצורות שמוכרות לאדם הם סופיים. אם אנשים היו ממחזרים בצורה מטורפת כמו מחזור הטרנדים המתהולל אז אולי ההופעה המביכה של טל פרידמן כמר דשא עם פאנץ'-ליינס בינוניים א-לה-ארץ נהדרת.

נראה כאילו המעצבים, משווקים והמוכרים בחנויות הבורגנות הנמוכה -קסטרו, וכו'- בטוחים שהטעם של העם מבוסס בצורה א-פריורית לחלוטין ומתבסס רק על מה שהפרסומות מראות להם. הקטע העצוב פה, זה שבסופו של דבר הם צדקו.
בעזרת שיווק ריגורוזי הם מצליחים למכור עונה אחרי עונה לילדים וילדות נטולי מניפסט והבנה עצמית שנכנעו לבורגנות, לבינוניות, בזמנים בהם בגד מחזיק בדיוק עונה אחת -ולא רק משתנה רלוונטיות הטרנד משפיע פה) גם אם הטרנד יחזיק דע העונה הבאה- התיפור לא. הם שומעים את מה שיש ברדיו, קונים מה שבפרסומות של ערוץ 2 ואוכלים המסעדה עם הכי הרבה פרסומות על שלטי החוצות. נטולי רצון אמיתי לדעת, להעמיק, להבין או לפתח משהו בעצמם. הכל הגיע מוכן, אזל מה להתאמץ. נפילה אל תוך קלישאות זולות של סרטים, אכילת לוקשים של קופי-רייטרים. הדור של היום, כמעט במודע פשוט הבין שאין לו יותר מה לחפש מעבר, אם זה מה שהביאו לאכול זה כנראה בגלל שזה הדבר הטוב ביותר שהיה במטבח. חסור הגדלת הראש היא מובנת ביסודה, אבל מקולקלת עוד בשורשים שלה. בזמן כל כך פרוץ, הכל חופשי, אפילו הפסיקו לרדוף אנשים שמורידים מוזיקה בצורה פיראטית. מעולם לא היה נוח יותר לחקור.

החיים שלנו י(א)פים. אין לוגיקה אמיתי מאחורי מה שמניע טינאייג'רים בשנים האחרונות. הבנה עמוקה שכל מה שמוכרים לך רלוונטי, שבשביל לקנות א תכל אלו אתה צריך להתעשר. כולם רודפים אחרי כסף. זה הרי ברור, כסף לא צריך לקנות האפינס- כסף זה האפינס. בדים, ודפים עם דיו, רכיבים אלקטרונים ומסכי LED, מסכים קטנים עם ממשק טאצ' נחשק ונדוניזם פרוע מסמטה לסמטה. החיים נוחים שאתה גר במטרופולין תל-אביבי. הארנונה בשמיים וסממנים חיצונים עשו לנו את החיים. לדיה גרה אם חד הורית, ולא אכפת לה שהיא חד הורית כי יש למה מספיק כסף לגדל את התאומים מתרומת הזרע שהגיע הישן מאיסלנד הרחוקה. אורבן אאוטפיטרס מרחק 10$ ועד 7 ימי עבודה מפה. תכניות על שנות השבעים וחידושים לנוסחאות טינ-דרמה אפר קלאסיות כמו 90210

מי צריך לחדש שהכל כבר מוכן? תנו להתנוון בשקט. לא שוברים מוסכמות, לא יוצראים לרחובות. יהיה בסדר.
הרעיונות שמאחורי הרטרו והוינטג' והשימוש בהם כסמל תרבותי יציב ואיתן גם בתקופות שאחריהם הם דברים נפלאים, אבל הם יצרו קיבעון והכניסו אנשים מודרניים לשבלונה בא כל מה שהם מכירים הם מכירים רק כי זה מה שאמרו להם. זה פלונטר שאי אשםר לצאת ממנו, גם לא לתקן, אבל עושה רושם ששום חברה לא הולכת לקחת אחריות ולנסות לשפר את המיתוג של טרנדים על זמניים. הקפיטליזם ממשיך לספוק את האנשים.

כאן הפואנטה של הפוסט נגמרת לטובת ההבנה שאם בבגדים הקונספט של הרטרו והוינטג' מוצלחים, אז במוזיקה אז בתעשיית המוזיקה הם הבינו אפילו את הכוח שבשאיבת מקורות וינטג'יים ליצירת תרכובת חדשה לחלוטין בצורת אנדרגאונד היפ הופ.

vbs

לאקוסט+צ'יפ מאנדיי+אמריקן אפרל. (בהתאמה)

***************

howse, נזכרתי למה אני צריך אזניים.

אוצנךר

פתאום כולם חזרו לטאמבלר אחרי שהייתי בו שנה, נעלמתי, בתחילת השנה חזרתי, ראיתי שאין מה לעשות שם, ועוד פעם ברחתי. עכשיו כולם באו, ויש לי מספיק מקום לעבודות הכמעט מקוריות שלי.

† Galaxy ∞ Lobotomy †

***************

מיי ארט. קליט איט אנד, באם! איטס ביגר. ג'אסט לייק מאנס.. נברמיינד...

איק דארםלקד

בתור טינאייג'ר, הרבה דברים בעולם לא ברורים לי, ואני מניח שזה בסדר, וזה גם לא הפריע לי כל כך עד שפגשתי את הסטרוקס. זה  לא שאני לא מבין מה הם עשו לרוק של ה21- סנצ'ורי, אני מבין ועוד איך, אני פשוט לא מבין מזה משנה.

אני רק רוצה להבהיר, זה לא שאני חושב שהם להקה גרועה. הם לא רעים בכלל, ואם מישהו -ולמשעה הרבה אנשים די נהנים מהם- נהנה מזה אני לגמרי יכול להבין למה זה קיים, אבל מבחינה אגו-צנטרית: הם די סתמיים. כבר יצא לי להתעסק הרבה בחדשנות ומה היא אומרת או מתי השפעה של מוזיקה הופכת להיות חסרת הצדקה/חסרת משמעות. הממצאים היו די ברורים בשני המקרים: ז'אנרים שמתים נושאים את התהילה שלהם בעיקר על גבי ההשפעה שלהם על אמנים צעירים שמפתחים ז'אנרים חדשים. ושאי אפשר לבקש חדשנות ובו בזמן לעשות כל דבר שהוא הכי רטרו-קול-סטאף.

מה? מה לא הבנת יא ילד טיפש!

העניין עם הסטרוקס מתחיל קודם כל בצורה השטחית ביותר- בהגדרה שלהם: "פוסט-פאנק רבייבל". להכנס ללייבלים ולצאת קטנוני עכשיו הכי לא מתאים לי -וזה לא משנה אם ההגדרה מדוייקת כרגע או לא. אנחנו יכולים להתווכח על דבר כזה לפחות כמה דקות.-, אבל עצם המצאותה של המילה רביבייל בהגדרה מעוררת בי סוג של קלסטרופוביה: לא רוצה להכנס לזה, לא מעניין אותי להכנס לזה עכשיו, אבל אני אצא לגמרי טיפש אם אגיד שזו הסיבה שאני לא מבין אותם, כי בדברים אחרים הרבייבל-שטיק הזה לגמרי עבד עלי.

מה שבעצם יצר את הקלסטרופוביה התרבותית הזו זה דווקא הטייטל שניתן להם ברבים כ:אלו שהחיו את הרוק'נ'רול -הגדרה שהרבה יותר נוח לי איתה כי עד היום לא הבנתי מתי הפוסט פאנק מת. איך דבר כזה קורה בכלל? הפוסט פאנק זו לא הגוויה של הפאנק עצמו? מה קורה כאן?- הרוק'נ'רול הוא המקרה הקלאסי, הגדול והמובהק ביותר של התגלגלות ההשפעה של ז'אנר על המשך המוזיקה. הרוק'נ'רול היה חידוש מוזיקלי ענק. בשנות ה50. הוא היה מבשר המהפכה האלקטרונית במוזיקת הבלוז שהייתה פופולרית באותה התקופה ומבעבר לכך- הייתה למהפכה הזו השפעה סוציו-תרבותית גענקית מכיוון שקברה סופית את הבלוז כ"קולו" של מעמד הפועלים והוסיפה המון יוקרה לכל הטריק הזול הזה. בכלל הרוק'נ'רול שרד כתרבות -סקס, סמים בלה בלה בלה- הרבה יותר מאשר כמוזיקה -אלביס ו... אה! אלביס ועוד קצת אלביס שמגלגל אבנים וזה בערך מה שזוכרים-, בעוד שהמוזיקה שרדה בערך עשור- התרבות עצמה שרדה בצורה אינטנסיבית כי כל פעם מחדש הגדירו את הרנסאנס שלה. בעיקר מעריצים שחיו בתוך בועה וסירבו להאמין שהז'אנר הכל-כך-אגדי שלהם גווע. העניין הוא שהאנשים שהיו בתוך הבועה, היו הרוב המוחלט. ומי כמו האנושות יודע שמתוך הבועה אתה לא יכול לראות אותה מתפוצצת, אתה יודע שזה מגיע רק כשאתה קולט שאתה נופל, אז כבר מאוחר מידי להציל משהו. הרוק'נ'רול כחייה מוזיקלית שרד עד סוף שנות ה70 בעיקר בגלל השם שלו שנתפס כנראה בגלל שכיף להגדי אותו והיוקרה שהביאו איתו וגם בזכות התרבות שמאחוריו, חוץ מזה אין  לא נשארו ממנו שרידים אמיתיים שהם תוצאה ישירה, הכל השפעה שנבלעה אל תוך השפעה אחרת, בסוף נשאר רק רוק.

no, i wont. מתוך אנדר קאבר אוף דארקנס, הסינגל הראשון מהאלבום האחרון.

ואז הגיעו הסטרוקס, להקה עם סטוק בלתי נדלה של בועות סבון, עם התרבות הדיגיטלית אליה נקלעו בתחילת דרכם ופורמט הCD הפופולרי, הסטרוקס בכלל לא היו צריכים ליצור בועה קולקטיבית, הם יכלו ליצור בועה אחת לכל אחד. פייר. המוזיקה שלהם, שהייתה שמחה, קצבית ומהירה הייתה כל מה שהרוק'נ'רול היה היום לולא היה מת בדרך. בדיוק בגלל זה מחשיבים את הסטרוקס לאלו שהצילו את הרוק'נ'רול. כאן מתחילה חוסר ההבנה שלי: מי בכלל רצה שיחיו את הרוק'נ'רול? אם הם לא היו מחיים אותו אף אחד לא היה נזכר בו בכלל, את הסקס והסמים שלנו עשינו כבר עשו שני עשורים בלעדיו. וכבר סיכמנו שהרוק'נ'רול היה הרבה יותר פוזה מאשר מוזיקה, רוק'נ'רול היה לייפסטייל קלישאתי למדי, והיפ הופ ספח את הקלישאה אליו בסוף שנות ה70, שאפילו הוואייטיז האשכנזים היהודים -מישהו זוכר את הביסטי בויז???- האלו התחילו לעשות את מה שהסלאם-אריאז עושים כבר שנים. הסטרוקס לא עושים מוזיקה גרועה, הם עושים מוזיקה טובה, וגם עושים אותה טוב. מה שמפתיע זה שהדבר הזה כל כך אורדינרי. למעשה זה השפן הישן ביותר שאפשר להוציא מהכובע -אחרי המהפכה האלקטרונית הפסיקו לייצר את כל האקססוריז הישנים, אפילו שחזרו לזה ברוח הרטרו של השנים האחרונות. גם בזה אפשר להאשים את toro y moi? אה, לא? נו שיהיה...-. כאן כבר יבינו שאני בור מוזיקלי. אני מבקר ציניקני, אבל זה מה שאני חושב, הונסטלי.

המוזיקה של הסטרוקס הייתה פשוט כיפית יותר והייתה אלטרנטיבה מצוינת לדיפרסיה הברוקלינאית של אינטרפול או לאובר-עליזות הסקוטית של פרנץ פרדיננד, על כן ברור לגמרי למה דווקא הם הוכתרו כרבייבל הרלוונטי ביותר. האיזון המושלם בין ג'וי דיוויז'ן לדיבו- רק מודרני ומתאים הרבה יותר לרוח התקופה.

גאש, אני כזה רטרו.

ויכול להיות שזו פשוט הייתה התקופה המתאימה ביותר. רדיוהד שחררו את קיד א, אמנז'יאק, או קיי קומפיטר, והם בעצם היו ה-רוק של שנות ה90. פייבמנט לא מתאימים לרקודים, ובטח שלא רדיוהד. כל שנות ה90 היה תמהיל ביזארי של פוסט הארדקור, סלואוקור ואלקטרוניקה מתוחכמת לעולם האינדי. ילדי האינדי היו שרויים במצב קטסטרופלי לגמרי, המועדונים שלהם מתים, כל הIDM הזה מתוחכם מידי בשביל לרקוד לצליליו אחרי שישיית בירה מחוץ למועדון ופוקט סיגריות.  לילדי האינדי שהתרחקו מדפש מוד ומדונה -בניגוד לאינדי של היום הם לא היו אירונים ובטח שלא מודעים לעצמם- גויידד ביי ווייסס היו הרבה יותר מידי לו-פי. אפקס טווין ומיו-זיק מתוחכמים מידי. הפיקסיז מתים ולמי אכפת מקים דיל והברידרס שלה בלי פרנק. וכל הטריפ-הופ הזה, למי היה כוח אליו בכלל?
אחרי אינפלציה קשה בצליל מהיר, קצבי, קצר ובעיקר- רוק מלוטש ולא מתוחכם במיוחד, ברור לגמרי אחרי שהבנו למה הם היו גם עדיפים על המתחרים שלהם עכשיו אנחנו גם מבינים למה  הם התקבלו בברכה גדולה כל כך.
וכאן בדיוק נכנסת הקלסטרופוביה התרבותית שלי: אין כאן כלום, זה הרי הטריק, זה רטרו טהור, כל הילדים שכל כך חיפשו חדשנות וקיבלו  בסופו של דבר פורטיסהד ואפקס טווין, התבררו בסופו של דבר כיורים-ובוכים ומצאו את המפלט שלהם באמ-אמא של כל הרבייבלים. שום דבר כאן לא חדש, וזה מול העיניים -טוב, אוזניים- של כולם, והם לא שמים לבד לזה. יכול להיות שאני המשוגע כאן? וזה לא שלא ניסיתי להבין איפה הגדולה כאן -הלאסט.פמ שלי יוכיח שיש לי 92 האזנות. 92! בלי קשר להאזנות עוד לפני הלאסט.פמ-, אבל אם כל הגדולה כאן היא בהחזרה של הרוק'נ'רול אני חושב שכל הדבר הזה הוא באמת תוצאה ישירה של הצלחה מהסוג הנוראי ביותר: "המקום הנכון בזמן הנכון", כלהקה שהושיעה את רחבת הריקודים של האינדי - דבר שהיה נפתר עם הדאנס פאנק אם רק היו מחכים חצי שנה-, ההצלחה הזו נוראית כי חוץ מעל בסיס האינפלציה התרבותית אין לה שום ביסוס.

אם אני צודק, הסטרקוס הם לא יותר מלהקה כיפית עם סלף אוורנס בשמיים שהייתה במקום הנכון בזמן הנכון עם יח"צ מושלם. פשוט מושלם. אם אני טועה, אז אני טועה, ויש סיכוי די גדול שאני זה שטועה פה, אני לא מנוסה במיוחד, והטעם האישי שלי מבוסס לגמרי בצורה אינדיבידואלית דברים שמעניינים אותי, הם לא חייבים להיות חדשניים או פורצי דרך, יכול להיות שאני פשוט לא נהנה מספיק ואני יודע אישית שקשה לי לשפוט דברים בצורה לגמרי אובייקטיבית.

בשני המקרים, הסטרוקס לא החיו מוזיקה הם החיו לייפסטייל שנשאר בדיוק אותו הדבר רק במקום אחר, הם אלו ששמו את הרוק'נ'רול בסקס והסמים מחדש, כל השאר כבר היה קיים. פשוט לא היה לזה מעילי עור, גיטרות מלוטשות, מקצב כיפי והפקה וולגרית ופאסדו לא מלוטשת-אבל-מלוטשת-מידי כבר שני עשורים. היה לזה ניגרז וביצ'ס עם ביטים רפטטיבים שהאינדי עוד לא כל כך אהב.

▓▓▓▓▓▓▓▓▓▓▓▓

אני עסוק בזמן האחרון ווי אובר מיי הד, ובגלל זה לא יוצא ליל עדכן, אבל אני שחבו שבקרוב אצליח לעדכן יורת כי העומס כבר ירד, המון קרה, ואני ליטרלי לא ידעתי מאיפה להתחיל. המוזיקה בזמן האחרון נזרקת כמו זבל אחרי חג יהודי -אני חושב שהשאריות הפורימיות הן הנוראיות ביותר. תמיד שנאתי ליצנים, אגב-, רוב הדברים שיהיו פה היום הם בעיקר דברים שהלאסט.פמ זרק הטיח בי.

***************

beaú///

אני לא יודע, אבל פשוט כלום על הפרוייקט המדהים הזה שללא ספק מייד מיי וויק, גיליתי את הטראק הזה באמצע השבוע, הייתי נורא עצוב והטרדתי את עלון בצורה נוראית, והדבר הזה פשוט מדהים. כמו לשחות בתוך האוקיינוס וכל הקראפטס תוקף אותך, כמו להכנס לחנות וינטג' אותנטית -אם עדיין יש כאלו- ושי כל כך הרבה צבעים שאתה לא ידוע על מה להסתכל.
העומס כאן מיוצר מכל כך הרבה שכבות עדינות שבכלל לא שמים לב שיש עומס אמיתי של צלילים פשוט מבינים שהדבר הזה ארוג למשעי כמו קייבל ניט או ז'אקוורד מוצלח במיוחד. למצערי, אין לי הורדה לזה, אבל זה מדהים גם בסאונדקלאוד. הדאבסטפ המרגש ביותר שיצא לי לפגוש מאז ג'יימס בלייק לא יכול להיות יותר מרגש מזה. והוא נשמע כמו lone אינטנסיבי מסמי פיצוציות/קיוסקים ונייט אאוט סוחט שלא יזכרו ממנו כלום.

Venice by Beaú


future sound///

19 תמיד נראה לי כמו גיל מדהים, אחרי 15 ו16 ו17, אבל בכל זאת מדהים. פיוצ'ר סאונד בן 19, ועשוה רושם שזה באמת מדהים. הוא לא ראפר מדהים כמו שהוא ביט מייקר מעולה, טוב נו.. וושינגטון לא מאכזבת הרבה -שכחתי שאובמה שם-. הוא עצמו מעיד על חייו כליףסטייך סופר-פאק די פופולרי שמצטייר כתמהיל נורמלי של: בחורות, מסיבות, אלכוהול ועבודה קשה כאמן שבדיוק מרוויח את שמו. הלירקה מעוררת השתאות בלף אוורנס שהיא מציגה ושנינות אירונית -אירוני ומודע לעצמו???- וכל מה שהEP החדש שלו מנסה להעביר לנו זה כנראה את הסאונד של הסופרפאק שרובנו חיים רק על חצי פנסיון -כמה מאיתנו באמת אמנים? פילוסופיה זה רע...-. את הEP הוא נותן להזאנה/הורדה בחינם דרך הבאנדקמפ שוהא מבטיח לנו שה25 דקות שאנחנו עומדים לשמוע הן בעצם הליכה בנעליים שלו ומבקש שלא נתייחס לזה כהיפ הופ אורדינרי. ובצדק, כי זה לא.
future soundXbandcamp


justice///

ג'אסטיס הקריבו את מה שאני מקווה שהסינגל הראשון שלהם לטובת פרסומת מדהימה לחברת המופת אדידס. הסינגל הזה כיפי, רועש ובעיקר ערוך, אז ני מניח שהגרסה המלאה שלו טובה לפחות כמו כל האלבום הראשון של ג'אסטיס, שהיה פשוט הנאה צרופה של האוס צרפתי משובח ואקספירמנטלי. אוי, ציפיות וזה.

die antwoord///
לבלוגר יש משהו אישי נגד האמבד קוד של VBS, לכן אני אדבר על זה ופשוט אתן לכם קישור. בכל מקרה, הארמוני קורין והשטיקים שלו תמיד עובדים עלי. בלי קשר לזה שכל ההקליפים המטופשים של דיי אנטוורד מושפעים בצורה מממש בולטת להארמוני קורין ותיק העבודות המדהים שלו. הם החליטו להצתוות לסרט שנקרא USHIMINI WAM. -עושה רושם שמאז טראש האמפרס לקורין יש משהו עם כסאות גלגלים. ניחא, כל אחד מאיתנו שרואה כיסא גלגלים נטוש ישר עולה עליו+ הם ממש פוטוגנים בלי קשר-. הסרט הזה, מדהים ככל שיהיה הרבה יורת מידי קצר בשביל שאוכל להגדי שוהא מדהים, כי הוא יכול להיות הרבה הרבה הרבה יותר מדהים עם עוד 100 דקות, אני אסתפק אפילו בעדו 70 דקות. אוף למה זה לא ארוך יותר?
לאני כסף צעיר אין משהו אישי נגד האמבד קוד של VBS


mike simonetti///

מייק סימונטי, האישה שיצא לו עד כשיו לדאוג לכולם חוץ עצמו ועושה בייביסיטינג ללייבל עם השם הקלישאתי ביותר ביקום 'איטליאנס דו איט בטר' מבטיח לנו EP. סימונטי שרוב הנעורים שלו היה עסוק במרד אנטי-ממסדי ושוטטות בין חנויות פאנק ותקליטי הארדקור יצא מהבועה שלו מתישהו שהתחיל להסתובב במועדונים והיום עודה דאנס מיוזיק שמושפעת בצורה קשה מאיטלו דיסקו והאייטיז דווקא מצליח להישמע סופר-מדהים בלי קשר לשאר העולם. הסינגל הראשון מהחלטורה הפסאדו-איטליקית הזו כבר יצא, והוא הכי קול.
mp3: mike simonetti: the third of the storms ft. sam sparro

**************

יש סיכוי ממש גדול שבזמן שלא הייתי פה ממש התגעגעתם לוויצ'האוס, ובכל אזת אני נוטה להאמין שלא. הולי אאוט'ר הם לא המילה האחרונה בוייצ'האוס, הם אפילו כבר די עתיקים, אבל הם תמיד עובדים. סלווד דאון דרים בואט.

youth

כל כך הרבה סימנים לנעורים הפסאדו-נצחיים שלי נרמסים ע"י העולם באכזריות. המבוגרים כאלו מעצבנים, לא יכול ככה. אני רוצה להסתובב כל החיים בסווטשירט וג'ינס. לא רוצה חליפות, לא רוצה תיכונים. אני רוצה את הלגו הזה לעד.
למה אני לא יכול להיות מוזיקאי? למה אני כזה עצלן? פאק איט, אני הניגר הבטלן ביותר באיזור. מצד שני גם הכי פיוריוס באיזור, היה יכול לצאת מזה רק טוב. לא משנה...

time wharp///

טיים ווארפ הוא דפנטלי הדבר הבא בהיפ הופ האינסטרומנטלי, אולי בעקיר בגלל שהוא לא מקובע בלופים רפטטיביים לגמרי. וההשפעה שלי היא הכי 8ביט וצ'ילווייב, כלורמ אתם לאל שומעים כאן עוד קוואסימוטו. אתם שומעים כיף במינון הנכון בכל דרך שלא תסתכלו על זה- לא ארוך ומייגע לא קצר ומשאיר טעם של עוד, לא עמוס מידי וההרגשה הכללית היא של רובוט שיכור במסיבה שלקולבריישן בין המו-טאון ויאנג מאני. בעוד חמישה ימים יוצא האלבום המלא, אבל עד אז אתם יכולים להוריד את רוב השיט שלהם בבאנדקאמפ שלו.
mp3: time wharp- cuspcake

jamie xx///

האדם שהפך את הxx לאגדה שהיו -אי שם ב2009, או 10. מי זוכר בכלל?-, ממשיך בחייו כגרעין לונדוני שלא נשאר מאחור, ולפעמים אפילו רץ יותר מידי קדימה. אחרי שהשמיד בצורה יפייפיה את האלבום של מעצמת הספוקן וורד, גיל סקוט-הרון. התפנה לקריירה נורמטיבית כביט מייקר ופרודוסר, וכמו כל מי שנגע במדרכות לונדון ב5 שנים האחרונות הדאבסטפ התגנב פנימה, לא משהו רציני, ת'ו. הטראק החדש שלו , שלמשעה לא כל כך חדש אני פשוט הרבה זמן ל אהייתי כאן כדי לגלות לכם שהוא חדש- הוא למעשה יופי צרוף של אקלקטיות אסוציאטיבית בין צלילים ומילים, ככשה שזה לא כל כך שונה ממה שהוא עשה לאלבום של סקוט הרון, אבל הוא עדיין הוא עושה את זה בצורה מדהימה.
mp3: jamie xx- beat for


flash palace///

הם הכי הרדיוהד של הווה, ולא יצא לי להגדי את זה. יש משהו ממש מנחם במוזיקה של פלאש פאלאס, היא לא מרגישה כמו מעמסה -כמו למשל אלבום חדש לרדיוהד. שצריך לדאוג נורא שיהיה טוב כמו הקודמים-, יש במוזיקה שלהם משהו נורא נונשלנטי כמעט בטעות כזה, אבל לגמרי ברור שהכל נפל למקום הנכון- גם אם רק בטעות. הEP  שלהם עושה נעים באוזניים ומזכיר לי שחוש השמיעה יכול גם להינות בין רעש לאדמה ויפן עד לקול המצפצף של טטאינה הופמן.
flash palaceXbandcamp

***************

הבחירה של ג'ק אין דה בוקס  לגרסאת הבועה התל-אביבית לLa blogotheque, וקליפי הרחוב קצת תמוהה לדעתי- אולי בעיקר בגלל שהלהקה שייכת הרבה יותר לסצינת האינדי הירושלמית -כבודה במקומה-, אבל בכל זאת, הקולברייט הוליד תוצאה נחמדה במיוחד. ובכלל היה נחמד לשמוע שעיריית תל אביב נתנה לשוליים לצאת לרחוב. עכברושי הביבים של האינדי התל אביבי -ואפרנטלי גם הירושלמי- יצאו מתעלות הניקוז. לאנשי ג'אנק כמונו זו מתנה.

עם אקשצ!

יום אחד העולם שלי יפסיק להיות תובעני. זה לא נגמר. בשעות הפנאי שלי אני מגרפק שטויות במיץ עגבניות...

(C)_M/N_Y_K/C@

שיעורי גראפיקה מעולם לא היו יותר אינסופיים.

סליחה שאני כזה אסהול, אני כל היום בונה רובוטים מלגו לקבוצת FLL של בית הספר. יום אחד הכל יהיה כאן נורמלי.

**************

אןצק

בימים האחרונים אני בביה"ס מ8 עד 22, ואין לי זמן לכתוב, אז אני אעשה משעה אומלל ואעתיק משהו שהפלצתי בשתי דקות בפייסבוק כנוט:

סמי- תגובה לביקורת של אלון על החדש של רדיוהד:
http://music.walla.co.il/?w=%2F216%2F1795164

אני חושב שהבעיה האמיתית היא בצורך של אנשים בסו-קולד חדשנות. שזה בסה"כ אחד המושגים הישנים ביותר בספר.לדרוש חדשנות ובו זמנית לשמוע מוזיקה על טייפ-קאסטס/ללבוש חולצת פסים/ללבוש שמלה פרחונית/לאכול אורז זה פשוט מוזר.אני לא אומר שאני לא עושה בדיוק את אותם הדברים -אבל אני כן יודע שאני לא סבול אורז-. כל מה שנעשה עכשיו, וזה כבר לא תלוי בנו- הוא רטרו.

אני כבר לא מהחסידים הגדולים שלהם, אבל פיצ'פורק עשו בסוף שנה שעברה מין כתבה כזו על התפתחות מוזיקלית מסויימת
http://pitchfork.com/features/articles/7886-new-vocabulary/
תוסיף את ניקולאס ז'אר וכו' ותקבל מעין מגמה מוזיקלית ביזארית שיותר נראית כמו פיתוח אגרופובי של ג'ון קייג' מאשר ז'אנר או חידוש, אבל אני חשוב שזה הרחוק ביותר שנצליח להגיע אליו.

אני חושב שהכל מת סופית בתחילת העשור הקודם עם הגעתם הרשמית של המאשאפים. אנשים שהבינו שהפופ כבר לא יחדש את עצמו ויצאו בגישת: "טוב כאן זה נגמר, בואו נקח את השאריות ונזרוק אותן לכלבים" ופנו לקולאז'ים מוזיקלים בלי ברירה. אני לא אומר שהפופ הפסיק לצמוח בתחילת העשור הקודם, אבל ברגע שליידי גאגא עושה מדונה אתה מבין שמשהו כאן כבר די גמור. כל המוזיקה זה וינטג' אחד גדול. כי אין מה לעשות- צלילים זה משאב- פעם גם חשבו שהדלק לא יגמר, והוא נגמר. ברגע שהצלילים נגמרו -שנה שעברה כנראה- המוזיקאים שבאמת הבינו את זה, פשוט פנו אל השקט.

אולי האמרה שנגמרו ההצלילים רדיקלית אפילו יותר מזו של אלון שאומרת שרדיוהד עשו את שלהם -ואני חושב שאני מסכים עם זה טיפ טיפה, אבל בכל זאת לא אתנגד לעוד ביקורת מאלון על רדיוהד חדש, כי אני נורא אהוב את הביקורות שלו-, אבל אחרי 100 שנים של מוזיקה מודרנית מישהו היה צריך להבין שמתישהו זה נגמר.

שום דבר לא אינסופי.

let omer shake

הטי המפוספסת מקורית משנות ה80 הייתה של אחי, הסווטשירט מאמריקן אפרל וג'קט הפליז מדה נורט' פייס, המכנס מצ'יפ מאנדיי והגרביים מאורבאן אאוטפיטרס. צולם ביום רביעי אחרי הצהריים לצלילי דירטי ביצ'ס.

זו הפכה להיות אובססיה רצינית, זה כל כך מדהים.

giving up the

אני חושב שלגמרי ברור על מה כל הדבר הזה הולך להיות. על רדיוהד. לא ידוע אם הציניות שנשפכת בטוויטר מוצדקת או לא, לא באתי לדבר על כל המניירות שמסביב, באתי לעשות בצורה צנועה את מה שמיכל ישראלי רוצה שכולנו נעשה.

הביקורת הזו תהא פשוט נוראית, ואני אומר את זה מראש, כי אני הולך להגיד כאן דברים שמי שלא הבין אותם, כנראה גם לא יבין אותם, כי הם פשט הדרכים היחידות שלי לספר מה עבר עלי באלבום, והם כל כך אינדיבידואלים.

קינג אוף לימבס נשמע לי כמו הפרעת קשב אחת גדולה. לא יודע אם תראו את זה כמחמאה או לא, אולי הרבה לא יראו את זה ככה, אבל מבחינתי זה מדהים. אני אמנם רציתי להמנע מדברים כאלו ואחרים, אבל אלו רדיוהד, וההפרעה הראשונה שנתקלים בה זה חוסר הוודאות חוסר ההבנה מאיפה מתחילים. אחרי שמתחילים, כל כך הרבה פרטים מושכים אותך כל הזמן ומותחים אותך למקומות אחרים, אתה הופך למסטיק נוראי ולעוס לעייפה. לא נפלתי מהכיסא בפעם הראשונה, בכלל. אבל, באמת שהיה לי קשה לוותר- לא האמנתי שיצא משהו לא בסדר. ואני מודה שנורא פחדתי לגשת לאלבום הזה מלכתחילה, זה למעשה האלבום הראשון של רדיהוד שיוצא ואכפת לי ממנו. מהאחרים או שהייתי קטן מידי בשביל שיהיה אכפת לי או שהייתי תקוע עמוק בתחת של מייהם ואמפרור וחשבתי שאני מגניב כי יש לי קרוס פיינט על הפנים ותליונים של צלב הפוך ומלא שירים איזוטריים ואנרדוגיים באייפוד נאנו החדיש שלי.

בחזרה למסטיק: אפשר להגיד שהאלבום הזה, שהוא אמביינט אז פאק. הוא למעשה אמן מדובר אחר של השנה -טים הקר- רק על ספידים ועם קצת גיטרות. רדיוהד הם באמת להקה ממש מעולה,  הבעיה היא שהם כל כך שבריריים, כולם חתוכים, למעשה הם כל כך לא שלמים שאני באמת מתקשה להאמין למישהו שאומר שהוא באמת מבין מה הולך שם.

חלקיקים ומולקולות בטבע נמצאים במצב של תנועה/תזוזה תמידית בטבע, חוץ מבאפס המוחלט. כל התזוזה הזו קיימת בגלל שהחלקיקים כל פעם פוגעים אחד בשני/נפגעים ע"י חלקיקים חיצוניים, אבל למעשה הטבע הזה טמוע בהם עוד מהמפץ הגדול. במהלך ההאזנה לאלבום הזה, הפכתי לחלקיק, כל צליל חדש ששמעתי יצר בי את התזוזה הזו מין רעד קטן כזה-  שהלך והתגבר כל פעם שגילתי צליל חדש. הרעד הפנימי הזה היה כמעט קטטוני, כל כך מרוחק מהכל וכל כך מופנם אל תוך הכלום. כמו ללכת ברחוב בלילה עם פנס. זה לא משנה לך יש תאורה בחוץ, הייתי חייב לקחת איתי משהו כדי להיות בטוח שלא יקרה כלום אבל בו זמנית- כמו קפיצת ראש למים הרדודים רק כדי לא לתבוע- מעשה כל כך יהיר שנעשה מפחד כל כך עמוק מדבר אחד שכבר שחכתי שהשני לא פחות בעייתי. אני חושב שהתיאורים שלי עוד בטעות יצרו לכם סלידה מהאלבום, אבל זה לא ככה. הפרנויה שנוצרה- בהתחלה מגישה לאלבום והמשיכה מההאזנה לו, היא כל כך דיסוננסית כי היא בו זמנית גם בנתה אותי אל תוך האלבום הזה במין גביש מושלם משהו.

ואני חושב שבמידה מסויימת הפרנויה הזו נוצרה בערך בכל מי שבאמת האזין לאלבום, כי לא סתם התחילו ספוקלציות ומניפולציות מכאן עד הודעה חדשה שלמעשה: זה לא הסוף, לא כאן האלבום הזה נגמר, יש משהו עמוק יותר, אפילו משהו קצת תמוה בהחלטה לשחרר אותו יום אחד לפני התאריך המקורי. הראיה היחידה שיש לנו היא הטראק ש"סוגר" את האלבום:
Separator (מפריד), שאפילו השם שלו הוא מעין רמיזה קטנה, אבל מה שבאמת מחזק את זה, אלו דווקא השורות האחרונות של השיר:

IF YOU THINK THIS IS OVER THEN YOU'RE WRONG

worship satan

כותב פוסט בכמה דקות כי אני ממש ממהר להכנת עבודה בקולנוע אצל חברה.

archers///

מהלאסט.פמ שלהם:

"influences: television/neon boys, the wipers, new zealand, lou reed/tvu, the soft boys, pavement, the fall, the clash, the who, shoes, the feelies, sonic youth, rich hell, gbv, dino jr, "kinks, mayo thompson, C86, mahler

והאמת שהרבה זמן לא יצא לנו לקבל את מה שהבטיחו לנו. מדהים.
archersXbandcamp+download

collarbones///

קולארבונס הוא הקולבריישן החביב ביותר שנפגשתי איתו ביומיים האחרונים, וה אפילו די נדיבים, כי הם נותנים את הדברים שלהם בניים-יור-פרייס אפרואצ'. הם עושים ספק פופ ספק גליצ' והם למעשה ממש נשמעים כמו ליטל דראגון השבדים, רק טוב יותר ונחמד יותר ככה שיש קריצות קטנות לטריפ-הופ ודאון טמפו. למרות שסה"כ מדובר בפרוייקט משמח לבב אנוש, פשוט בצורה נורא איטית ואקפירמנטאלית. אתם יכולים להוריד את כל הדברים שלהם דרך הבאנדקאמפ, ואתם לא תצטערו על זה
collarbonesXbandcamp+download

***************

לקינוח:

אני פשוט לא יכול להעביר את החורף בלי לראות את הסרט הזה לפחות פעם אחת. הפעם אין לי חורף להעביר את  א צ'ארלי בראון כריסמס בו, אז אני סתם רואה אותו. עצובבב.

no biggy

james blake///

אל תכריחו אותי להציג אותו בבקשה. ד"א, הוא גם האמן המואזן ביותר בלאסט.פמ שלי, בהפרש די גדול מיריבו -הצמוד, מכל בחינה בערך-, ניקולאס ז'אאר. בדיוק היום הs/t של ונכנס לבסט ניו מיוזיק של משמיד הדעה האינדיבידואלית- פיצ'פורק, ולמעשה הוא כנראה כבר מוכתר רשמית איש השנה של הBBC שלא מפסיקים להציק לו, בדר"כ בBBC 6, אבל הפעם דווקא בתכנית מייגעת של שעתיים -מסכן- בBBC1, התכנית סהF" לא חידשה הרבה, בעיקר הרבה דיבורים, אבל יצא ממנה גם קאבר של בלייק לאלילת הווקאל שלו- ג'וני מיטשל. אגדת הפוקל שמתקמטת לעיתה.  הלוואי שזה היה הסוף, בליקי גם חשף לא מזמן את הבונוס טראק לדביוט שלו. הבונוס לא לגמרי בקו של האלבום והוא דווקא ממשיך יותר את הקו של קלבירוורק- הEP משנה שעברה. הרבה רעש סתטי ואקלקטיות ווקאלית עם נגיעות גליטצ'. דווקא חמוד. אני אוהב אותו. הוא מדהים.
ובמיוחד עבורכים העלתי את הטראקים למדיהפייר! מי היה מאמין עלי?!
mp3: james blake - a case of you (Joni Mitchell Cover)

mp3: james blake- tep and the logic

tyler, the creator///

טיילר, המקים של הגאנג הכי מצליח ביקום הנבזי שלי ומלא בהכי הרבה צעירם מוכשרים בצורה קיצונית. אה וללא ספק הניגר עם הבגדים המגניבים היותר -כן קניה. ניצחו אותך. לו אין כסף לפרווה אמיתית, אז הוא מנסה להיות יצירתי. וזה עובד לא רע, אגב.- החליט לעשות רימיקס לשבדית הקולית ביותר -של 2007- רימיקיס, לשם שינוי של שיר לא רע שלה! -אפילו שוהא לא מ2007. note that. בכל מקרה, זה ללא ספק הרימקיס הכי חם כרגע, וכל תכנית שמכבדת את עצמה צריכה לשדר את השיט הזה, כי אם לו- היא סתם אסלה. אני נמנע מפיראטיות כלפי החבורה  כי למעשה אין צורך. תורידו בטאמבלר שלהם.

(ד"א, בקרוב הם יעבור לדומיין פרטי, בלי כל הטאמבלר-שטות הזה. אני מקווה שזה יהיה מסודר יותר שם-

the strokes///

רציתי לכתוב על הסינגל החדש שלהם, אבל אין לי מילים.

אםרם ט צםן- על קפיטליזם ומוזיקה גוססת.

-האינטרנט חזר! הידד!-

אני רואה במה שאני הולך לרשום כאן, אבן דרך בבלוג, בעיקר בגלל אני לא מרבה להתעמק כל כך בדברים כאלו.

לפני יומיים דלף אנדרניט' דה פאין (מעכשיו יקרא UTP) של האמן עם השם המתסכל ביותר לשפת הקודש toro y moi. למען הסר ספק, מדובר באלבום טוב, אפילו טוב מאד, אבל מהאלבומים שנכנסים להורנבול מנשן של סוף השנה. ובכל זאת, אני חושב שבאלבום הזה יש חשיבות של מעבר למוזיקלית, אלא חשיבות לסצינת האינדי בשלוש-4 שנים האחרונות.

עבור הרבה אנשים, הוא היה כרטיס כניסה לז'אנר הזה, שבשנת 2007 היה נראה כמו אופנה מטופשת ומלאת נוסטלגיה שתעבור אפילו יותר מהר מהריון ממוצע. הילוד אמנם, יצא חי ובועט, אבל עד שהתחיל ללכת -2009 לערך- לרוב האנשים שאיכשהו היו מקורבים לעניין כבר נמאס. ההבדל בין תרבות הצ'ילווייב לתרבויות אחרות בתוך עולם האינדי היא  שהיא איחרה להגיע עמוק יותר לתוך המיינסטרים ולכן נשארה איתנו יותר זמן. מבחינתי לפחות- האלבום הזה מסמן את הגסיסה האיטית והמביכה של הצ'ילווייב.

האלבום הזה הוא ללא ספק אלבום צ'ילווייב, אבל הוא ממש לא קווזרס אוף דיס, שמסמל עבור הרבה מאד אנשים ביחד עם רוב הוצאתיו של וושד אאוט -שהעילמות שלו נעשתה יותר מהר אפילו מההופעה המפתיעה שלו באייטיונס של כולנו-, וביחד עם עוד אמנים שפשוט אין טעם לציין- את הצ'ילווייב בטהרותו, בלי שטיקים ומניירות מסביב. צ'ילווייב אורגינל.
UTP, כמו שאמרתי הוא אלבום צ'ילווייב, אבל יש בו ריחוק נורא גדול בו זמנית מכל מה שצ'אזוויק ייצג בעבר. יותר כלים חיים, הרגשת דיסקו ספונטנית לאורך האלבום. עניין הנוסטלגיה הדרימ-פופית האייטיזית שמרוחה על ליירים ואקואים קיים, לאורך כל האלבום, אבל הוא מתגמד לעומת כל כך הרבה דברים אחרים שיש כאן. לצורך העניין, אני הצלחתי באיזשהו אופן, למצוא כאן השפעות מרוז'ין מורפי או אפילו סופי אליס בקסטור. או קטעי גיטרה רפטטיבים שהיו מזכירים את הקוקטואו טווינס -שדווקא קרובים ז'אנרית לצ'ילווייב-, אבל גם לא היו כל כך נדירים בSYRים ובבוטלגים של סוניק יות' -שקצת יותר רחוקים מהצ'ילווייב, אבל קרובים לשנות ה80 ולנוסטלגיה-. קטע פסנתר כמו בדיוינה אני יכול להרגיש מופיע אפילו בפסקול של דמדומים או סתם באלבום של טורי איימוס או רגינה ספקטור.

בכלל, ההרגשה הכללית היא שצ'אזוויק שהיה חלק הרבה יותר נרחב מסצינה כזו או אחרת בעבר מושפע כרגע יותר כביכול מפופ ומשהו-דיסקו אקספירנטלי משהו. עוד פעם, המחאה היא לא נגדו בכלל, האלבום מעולה. האמירה היחידה שיש מאחורי כל הבדיחה הזו שאני קורא לה פוסט -שדרך אגב בנוי מדעות אישיות ובערך 0 עובדות, אולי קצת יותר-, היא:
הרבה ניסו להגיד שהצ'ילווייב מת, והוא באמת מסרב לפנות את המקום לדברים אחרים. העניין הוא שגם כשאב רוחני של תנועה מסויימת מחליט לשנות כיוון או לפחות בערך לשנות כיוון, יש כאן מעין הדחקה של הסצינה מתוך עצמה. כלומר הצ'ילווייב לא מוכן לקרוס לתוך עצמו כי פשוט אין לו "עצמו"- הוא בנוי מהרבה -המוןןן- אינדיבידואלים שלא מוכנים בכלל להאמין שהם משוייכים לקבוצה מסויימת או סצינה מסויימת. אולי זה היה קצת יהיר להכתיר לפני כמה שניות את צ'אזוויק כאב רוחני, ובטח שלהגיד שהצ'ילווייב גוסס שהריליס הכי אב-רוחני של הצ'ילווייב של השנה עוד לפנינו- פנדה בר. פרסון פיצ' הוא ללא ספק אבן הפינה של הצ'ילווייב. הוא אמנם עוד גלומי, מרוח ומוזר שם- אבל כבר אז הבינו שזה יפייפה, נוסטלגי וייחודי. הבעיה התחילה שהיה צונאמי צ'יל -משחק מילים!- שלם כזה מאז, והוא מסרב להפסיק להכות בחוף שלנו. -טוב, לא ממש שלנו, משום מה בישראל זה לא תפס משהו-. בהקבלה נוראית, בדיוק אותו הדבר נאמר גם על ההתפתחות והתפשטות ה"היפסטריזציה" התרבותית. תרבות -לאנשים שיבואו לבקר את המשפט הזה. אני עלול להיות חלק בעצמי מתוך התרבות, אבל לא אעסוק בזה כי זה פשוט ויכוח אינסופי בין לבין עצמי- שמעצימה דברים בהייפ והורגת אותם כדי שנים אחרי זה לקרוא לזה נוסטלגיה ולהפוך את זה לXווייב כמה עשורים אחרי זה. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב07/09/10 ונכתבה ע"י דנה שוופי נאמר דבר כזה, על האנשים שהתרבות מכילה בתוכה וכיצד התחילה כתרבות נגד- נגד כלום:

"ההיפסטר היה יצור תרבותי מוזר כבר בלידתו, בראש ובראשונה בגלל שסירב בתוקף להגדיר את עצמו, וראה בעצמו אדם שבלתי אפשרי לתייג. הוא חשב שהוא ישות חד-פעמית, אנטי-קונפורמיסטית, שתחומי העניין, המראה ואופן ההתנהלות שלו, הם תוצר של אישיותו הייחודית. אלא שבהדרגה, אותם מאפיינים השתכפלו אל צעירים מסביב לעולם, והייחוד הפך לנורמה. "

לצורך העניין- בכל מקום שיש הכוונה לוגית להיפסטר או היפסטרים אפשר להחליף המילה או הקשר הלוגי לצ'ילווייב או האנשים שעומדים מאחוריו. אני לא אשקר, אני יוצא כאן קצת מפוצל כי אני ללא ספק, אמנם לא משפיע במיוחד אבל צרכתי את הסצינה הזו בדיוק כמו כל אדם אחר בתעשייה בשנים האחרונות, הרבה כי זה היה יפה וחלק גדול גם בגלל שזה פשוט בלתי נמנע. האינדי שניסה להתרחק בתוך עצמו מקונפורמיזם מסויים וקפיטליסטיות בהכרחה הפך בעצם למין סט/תירה עצמית בלתי מובנת עוד מיסודה. שמצליח לזהות את עצמו כפוסט-מודרניסטי בגישתו האינדיבידואלית והמדחיקה אבל, שיתופית ופתוחה בו זמנית. כתרבות בלתי מוגבלות סוציו-קולטולריות למעשה פיתחה בתוך עצמה בדיוק את מה שניסתה להתרחק ממנו בעולם הגדול. החלוקה ל"מקובל" ו"לא מקובל" נעשית בחברה באופן כל כך טבעי תמיד שאנשים אמרו לי:"תשמוע בתיכון/חטיבה זה שונה, לכל אחד יש ת'חברים שלו וזהו. לאף אחד לא אכפת מאף אחד" כבר הבנתי שמדובר בבולשיט רציני. אז בחברה הכוללת האינדי הוא הנונ-קונפורמיסטי, אבל בתוך האינדי: סיילם וצ'אזוויק לוואטפאניבירדסדייבאינטוווטר וסטיי קול פוראבר בדיוק כמו שליידי גאגא וקייטי פרי הן לסייילם וצ'אזוויק בעולם הגדול.
השוואה אמנם תצא תמוהה קצת בגלל שבתוך סצינת האינדי שיש יותר נטייה להגיע לעומקו של ז'אנר- ובכל זאת דור ילדים חדש -אלו שאני רואה כרגע בכיתות ו' וה'- מוצא עניין בעומק הז'אנר, אלא בנכונות שלו לאותו רגע ומי יותר נכון באיזה רגע ואיפה. ולא מדובר בהבדל גדול במיוחד ביני לבין הילדים האלו -לא מבחינת גילאים לפחות- ובכל זאת, יש כאן איזה שינוי בדרך התפישה שלנו בצורך המוזיקה כאמנות ויותר כתרבות נצרכת לשם קידום חברתי ואינטרסים אישיים.

למעשה בעיקר בשנים האחרונות, האינדי הפכה למילה הרבה פחות עם משמעות אלא יותר כמילה עם נוכחות מכוננת שלא אמורה בכלל להיות לה. יותר ויותר טינאייג'רים שמנסים לברוח לתרבות נונ-קונפורמיסטית או ייחודית להן פשוט צורכים כל דבר עם הלייבל אינדי -משחק מילים- עליו, בלי קשר למהות שלו או לאם הם בכלל באמת אוהבים את זה. אם בשנות ה70 שרציתי להביע אנטי-ממסדיות הייתי לובש ג'קטי עור -סינתטי כמובן- עם האות A מוקפת בעיגול, מלא ניטים שיער צבעוני ושעות מיותרות בדיזינגוף סנטר. ובשנות ה80 היית מאריך שיער לומד לנגן על גיטרה ותולה פוסטרים של דייב מאסטיין בחדר או לחלופין של ט'ורסתון מור +קים גורדון. בשנות ה90 הייתח לובש חולצות פלאנל וקונה כל פלוץ של קורט קוביין ואדי ויידר. בשנות ה2000 אני פשוט מוריד כל דבר שNME או פיצ'פורק אומרים לי.
ככה בשנים האחרונות מוזיקה והרבה אנשים שעושים ומפיצים אותה מנסה לייצג סטטוס חברתי מסוים הרבה יותר מאשר אמירה מסויימת או את עצמם. מוזיקה הפכה לצורת ביטוי של סטטוס חברתי הרבה יותר מאשר צורת ביטוי של מוזיקה או של האמן עצמו. יכול להיות שמניעים קפיטליסטים מסוימים גרמו לזה בעיקר באופן החשיבה של האנשים בשלושת העשורים האחרונים ובהם שינויים משמעותיים בדרכי חיים אקונומיות -שבירתה של חומת ברלין ההתפלגות הסופית של ברית המועצות והשוק הקומוניסטי הלא מוגדר של סין- שלגמרי עיוותו את התפישה של אנשים בצורך שלהם לתרבות  ויותר צורך במעמד חברתי שיבסס את הפאזה שהם מנסים או חושבים שהם מנסים לייצג או לאמץ לעצמם.

לכל ביקורת שלא תבוא, אני לא יודע בדיוק למה אני שייך, כמה אני בעצמי תרמתי לתהליכים שאני מתאר- ועוד פעם, אלו התהליכים שהתרבות שלנו עוברת לפי מה שאני רואה, ולאו דווקא עובדות-, אבל, הרעיון בפוסט היה להראות הרבה יותר מצב של מקרו-מיקרו חברתי-תרבותי שבו אנחנו נמצאים על: היחס למוזיקה בחברה כיום, היחס למוזיקה בתוך עולם המוזיקה כיום, ההקבלה  הכמעט בלתי ניתנת למניעה בין סצינת האינדי לעולם שמחוצה לו, הצ'ילווייב כז'אנר גוסס שלא מוכן לקבל את זה, הצורך שלנו, של אחרים ושל סצינות ותרבויות באב רוחני וחוסר היכולת שלה לקבל את סופה או ביקורת. האינדיבידואליות הא-אינדיבידואלית ויחסי קפיטליזם-קומוניזם וההשפעה שלהם על התרבות. הרבה מהדברים האלו אולי נראו לכם כאן כחלקים זניחים בתוך הפוסט, אבל הם כולם שם. בצורה ישירה או עקיפה.

wi-fi bitch

להום-בייס של הגלקסיה יש בעיות חיבור לאינרנט, ולכן הפוסטים הקרובים כנראה יהיו מתומצתים ומלאים בתמונות ושירים בלבד.

סווטפנטס מאא, וסווטשירט עלוב ומחמם מאד מא&פ

lone

  Perfect Vision by ickyblossoms