אני חושב שהבעיה האמיתית היא בצורך של אנשים בסו-קולד חדשנות. שזה בסה"כ אחד המושגים הישנים ביותר בספר.לדרוש חדשנות ובו זמנית לשמוע מוזיקה על טייפ-קאסטס/ללבוש חולצת פסים/ללבוש שמלה פרחונית/לאכול אורז זה פשוט מוזר.אני לא אומר שאני לא עושה בדיוק את אותם הדברים -אבל אני כן יודע שאני לא סבול אורז-. כל מה שנעשה עכשיו, וזה כבר לא תלוי בנו- הוא רטרו.
אני כבר לא מהחסידים הגדולים שלהם, אבל פיצ'פורק עשו בסוף שנה שעברה מין כתבה כזו על התפתחות מוזיקלית מסויימת http://pitchfork.com/features/articles/7886-new-vocabulary/
תוסיף את ניקולאס ז'אר וכו' ותקבל מעין מגמה מוזיקלית ביזארית שיותר נראית כמו פיתוח אגרופובי של ג'ון קייג' מאשר ז'אנר או חידוש, אבל אני חשוב שזה הרחוק ביותר שנצליח להגיע אליו.
אני חושב שהכל מת סופית בתחילת העשור הקודם עם הגעתם הרשמית של המאשאפים. אנשים שהבינו שהפופ כבר לא יחדש את עצמו ויצאו בגישת: "טוב כאן זה נגמר, בואו נקח את השאריות ונזרוק אותן לכלבים" ופנו לקולאז'ים מוזיקלים בלי ברירה. אני לא אומר שהפופ הפסיק לצמוח בתחילת העשור הקודם, אבל ברגע שליידי גאגא עושה מדונה אתה מבין שמשהו כאן כבר די גמור. כל המוזיקה זה וינטג' אחד גדול. כי אין מה לעשות- צלילים זה משאב- פעם גם חשבו שהדלק לא יגמר, והוא נגמר. ברגע שהצלילים נגמרו -שנה שעברה כנראה- המוזיקאים שבאמת הבינו את זה, פשוט פנו אל השקט.
אולי האמרה שנגמרו ההצלילים רדיקלית אפילו יותר מזו של אלון שאומרת שרדיוהד עשו את שלהם -ואני חושב שאני מסכים עם זה טיפ טיפה, אבל בכל זאת לא אתנגד לעוד ביקורת מאלון על רדיוהד חדש, כי אני נורא אהוב את הביקורות שלו-, אבל אחרי 100 שנים של מוזיקה מודרנית מישהו היה צריך להבין שמתישהו זה נגמר.
אני חושב שלגמרי ברור על מה כל הדבר הזה הולך להיות. על רדיוהד. לא ידוע אם הציניות שנשפכת בטוויטר מוצדקת או לא, לא באתי לדבר על כל המניירות שמסביב, באתי לעשות בצורה צנועה את מה שמיכל ישראלי רוצה שכולנו נעשה.
הביקורת הזו תהא פשוט נוראית, ואני אומר את זה מראש, כי אני הולך להגיד כאן דברים שמי שלא הבין אותם, כנראה גם לא יבין אותם, כי הם פשט הדרכים היחידות שלי לספר מה עבר עלי באלבום, והם כל כך אינדיבידואלים.
קינג אוף לימבס נשמע לי כמו הפרעת קשב אחת גדולה. לא יודע אם תראו את זה כמחמאה או לא, אולי הרבה לא יראו את זה ככה, אבל מבחינתי זה מדהים. אני אמנם רציתי להמנע מדברים כאלו ואחרים, אבל אלו רדיוהד, וההפרעה הראשונה שנתקלים בה זה חוסר הוודאות חוסר ההבנה מאיפה מתחילים. אחרי שמתחילים, כל כך הרבה פרטים מושכים אותך כל הזמן ומותחים אותך למקומות אחרים, אתה הופך למסטיק נוראי ולעוס לעייפה. לא נפלתי מהכיסא בפעם הראשונה, בכלל. אבל, באמת שהיה לי קשה לוותר- לא האמנתי שיצא משהו לא בסדר. ואני מודה שנורא פחדתי לגשת לאלבום הזה מלכתחילה, זה למעשה האלבום הראשון של רדיהוד שיוצא ואכפת לי ממנו. מהאחרים או שהייתי קטן מידי בשביל שיהיה אכפת לי או שהייתי תקוע עמוק בתחת של מייהם ואמפרור וחשבתי שאני מגניב כי יש לי קרוס פיינט על הפנים ותליונים של צלב הפוך ומלא שירים איזוטריים ואנרדוגיים באייפוד נאנו החדיש שלי.
בחזרה למסטיק: אפשר להגיד שהאלבום הזה, שהוא אמביינט אז פאק. הוא למעשה אמן מדובר אחר של השנה -טים הקר- רק על ספידים ועם קצת גיטרות. רדיוהד הם באמת להקה ממש מעולה, הבעיה היא שהם כל כך שבריריים, כולם חתוכים, למעשה הם כל כך לא שלמים שאני באמת מתקשה להאמין למישהו שאומר שהוא באמת מבין מה הולך שם.
חלקיקים ומולקולות בטבע נמצאים במצב של תנועה/תזוזה תמידית בטבע, חוץ מבאפס המוחלט. כל התזוזה הזו קיימת בגלל שהחלקיקים כל פעם פוגעים אחד בשני/נפגעים ע"י חלקיקים חיצוניים, אבל למעשה הטבע הזה טמוע בהם עוד מהמפץ הגדול. במהלך ההאזנה לאלבום הזה, הפכתי לחלקיק, כל צליל חדש ששמעתי יצר בי את התזוזה הזו מין רעד קטן כזה- שהלך והתגבר כל פעם שגילתי צליל חדש. הרעד הפנימי הזה היה כמעט קטטוני, כל כך מרוחק מהכל וכל כך מופנם אל תוך הכלום. כמו ללכת ברחוב בלילה עם פנס. זה לא משנה לך יש תאורה בחוץ, הייתי חייב לקחת איתי משהו כדי להיות בטוח שלא יקרה כלום אבל בו זמנית- כמו קפיצת ראש למים הרדודים רק כדי לא לתבוע- מעשה כל כך יהיר שנעשה מפחד כל כך עמוק מדבר אחד שכבר שחכתי שהשני לא פחות בעייתי. אני חושב שהתיאורים שלי עוד בטעות יצרו לכם סלידה מהאלבום, אבל זה לא ככה. הפרנויה שנוצרה- בהתחלה מגישה לאלבום והמשיכה מההאזנה לו, היא כל כך דיסוננסית כי היא בו זמנית גם בנתה אותי אל תוך האלבום הזה במין גביש מושלם משהו.
ואני חושב שבמידה מסויימת הפרנויה הזו נוצרה בערך בכל מי שבאמת האזין לאלבום, כי לא סתם התחילו ספוקלציות ומניפולציות מכאן עד הודעה חדשה שלמעשה: זה לא הסוף, לא כאן האלבום הזה נגמר, יש משהו עמוק יותר, אפילו משהו קצת תמוה בהחלטה לשחרר אותו יום אחד לפני התאריך המקורי. הראיה היחידה שיש לנו היא הטראק ש"סוגר" את האלבום:
Separator (מפריד), שאפילו השם שלו הוא מעין רמיזה קטנה, אבל מה שבאמת מחזק את זה, אלו דווקא השורות האחרונות של השיר:
כותב פוסט בכמה דקות כי אני ממש ממהר להכנת עבודה בקולנוע אצל חברה.
archers///
מהלאסט.פמ שלהם:
"influences: television/neon boys, the wipers, new zealand, lou reed/tvu, the soft boys, pavement, the fall, the clash, the who, shoes, the feelies, sonic youth, rich hell, gbv, dino jr, "kinks, mayo thompson, C86, mahler
והאמת שהרבה זמן לא יצא לנו לקבל את מה שהבטיחו לנו. מדהים.
archersXbandcamp+download
collarbones///
קולארבונס הוא הקולבריישן החביב ביותר שנפגשתי איתו ביומיים האחרונים, וה אפילו די נדיבים, כי הם נותנים את הדברים שלהם בניים-יור-פרייס אפרואצ'. הם עושים ספק פופ ספק גליצ' והם למעשה ממש נשמעים כמו ליטל דראגון השבדים, רק טוב יותר ונחמד יותר ככה שיש קריצות קטנות לטריפ-הופ ודאון טמפו. למרות שסה"כ מדובר בפרוייקט משמח לבב אנוש, פשוט בצורה נורא איטית ואקפירמנטאלית. אתם יכולים להוריד את כל הדברים שלהם דרך הבאנדקאמפ, ואתם לא תצטערו על זה
collarbonesXbandcamp+download
***************
לקינוח:
אני פשוט לא יכול להעביר את החורף בלי לראות את הסרט הזה לפחות פעם אחת. הפעם אין לי חורף להעביר את א צ'ארלי בראון כריסמס בו, אז אני סתם רואה אותו. עצובבב.
אל תכריחו אותי להציג אותו בבקשה. ד"א, הוא גם האמן המואזן ביותר בלאסט.פמ שלי, בהפרש די גדול מיריבו -הצמוד, מכל בחינה בערך-, ניקולאס ז'אאר. בדיוק היום הs/t של ונכנס לבסט ניו מיוזיק של משמיד הדעה האינדיבידואלית- פיצ'פורק, ולמעשה הוא כנראה כבר מוכתר רשמית איש השנה של הBBC שלא מפסיקים להציק לו, בדר"כ בBBC 6, אבל הפעם דווקא בתכנית מייגעת של שעתיים -מסכן- בBBC1, התכנית סהF" לא חידשה הרבה, בעיקר הרבה דיבורים, אבל יצא ממנה גם קאבר של בלייק לאלילת הווקאל שלו- ג'וני מיטשל. אגדת הפוקל שמתקמטת לעיתה. הלוואי שזה היה הסוף, בליקי גם חשף לא מזמן את הבונוס טראק לדביוט שלו. הבונוס לא לגמרי בקו של האלבום והוא דווקא ממשיך יותר את הקו של קלבירוורק- הEP משנה שעברה. הרבה רעש סתטי ואקלקטיות ווקאלית עם נגיעות גליטצ'. דווקא חמוד. אני אוהב אותו. הוא מדהים.
ובמיוחד עבורכים העלתי את הטראקים למדיהפייר! מי היה מאמין עלי?!
mp3: james blake - a case of you (Joni Mitchell Cover)
mp3: james blake- tep and the logic
tyler, the creator///
טיילר, המקים של הגאנג הכי מצליח ביקום הנבזי שלי ומלא בהכי הרבה צעירם מוכשרים בצורה קיצונית. אה וללא ספק הניגר עם הבגדים המגניבים היותר -כן קניה. ניצחו אותך. לו אין כסף לפרווה אמיתית, אז הוא מנסה להיות יצירתי. וזה עובד לא רע, אגב.- החליט לעשות רימיקס לשבדית הקולית ביותר -של 2007- רימיקיס, לשם שינוי של שיר לא רע שלה! -אפילו שוהא לא מ2007. note that. בכל מקרה, זה ללא ספק הרימקיס הכי חם כרגע, וכל תכנית שמכבדת את עצמה צריכה לשדר את השיט הזה, כי אם לו- היא סתם אסלה. אני נמנע מפיראטיות כלפי החבורה כי למעשה אין צורך. תורידו בטאמבלר שלהם.
(ד"א, בקרוב הם יעבור לדומיין פרטי, בלי כל הטאמבלר-שטות הזה. אני מקווה שזה יהיה מסודר יותר שם-
the strokes///
רציתי לכתוב על הסינגל החדש שלהם, אבל אין לי מילים.
אני רואה במה שאני הולך לרשום כאן, אבן דרך בבלוג, בעיקר בגלל אני לא מרבה להתעמק כל כך בדברים כאלו.
לפני יומיים דלף אנדרניט' דה פאין (מעכשיו יקרא UTP) של האמן עם השם המתסכל ביותר לשפת הקודש toro y moi. למען הסר ספק, מדובר באלבום טוב, אפילו טוב מאד, אבל מהאלבומים שנכנסים להורנבול מנשן של סוף השנה. ובכל זאת, אני חושב שבאלבום הזה יש חשיבות של מעבר למוזיקלית, אלא חשיבות לסצינת האינדי בשלוש-4 שנים האחרונות.
עבור הרבה אנשים, הוא היה כרטיס כניסה לז'אנר הזה, שבשנת 2007 היה נראה כמו אופנה מטופשת ומלאת נוסטלגיה שתעבור אפילו יותר מהר מהריון ממוצע. הילוד אמנם, יצא חי ובועט, אבל עד שהתחיל ללכת -2009 לערך- לרוב האנשים שאיכשהו היו מקורבים לעניין כבר נמאס. ההבדל בין תרבות הצ'ילווייב לתרבויות אחרות בתוך עולם האינדי היא שהיא איחרה להגיע עמוק יותר לתוך המיינסטרים ולכן נשארה איתנו יותר זמן. מבחינתי לפחות- האלבום הזה מסמן את הגסיסה האיטית והמביכה של הצ'ילווייב.
האלבום הזה הוא ללא ספק אלבום צ'ילווייב, אבל הוא ממש לא קווזרס אוף דיס, שמסמל עבור הרבה מאד אנשים ביחד עם רוב הוצאתיו של וושד אאוט -שהעילמות שלו נעשתה יותר מהר אפילו מההופעה המפתיעה שלו באייטיונס של כולנו-, וביחד עם עוד אמנים שפשוט אין טעם לציין- את הצ'ילווייב בטהרותו, בלי שטיקים ומניירות מסביב. צ'ילווייב אורגינל.
UTP, כמו שאמרתי הוא אלבום צ'ילווייב, אבל יש בו ריחוק נורא גדול בו זמנית מכל מה שצ'אזוויק ייצג בעבר. יותר כלים חיים, הרגשת דיסקו ספונטנית לאורך האלבום. עניין הנוסטלגיה הדרימ-פופית האייטיזית שמרוחה על ליירים ואקואים קיים, לאורך כל האלבום, אבל הוא מתגמד לעומת כל כך הרבה דברים אחרים שיש כאן. לצורך העניין, אני הצלחתי באיזשהו אופן, למצוא כאן השפעות מרוז'ין מורפי או אפילו סופי אליס בקסטור. או קטעי גיטרה רפטטיבים שהיו מזכירים את הקוקטואו טווינס -שדווקא קרובים ז'אנרית לצ'ילווייב-, אבל גם לא היו כל כך נדירים בSYRים ובבוטלגים של סוניק יות' -שקצת יותר רחוקים מהצ'ילווייב, אבל קרובים לשנות ה80 ולנוסטלגיה-. קטע פסנתר כמו בדיוינה אני יכול להרגיש מופיע אפילו בפסקול של דמדומים או סתם באלבום של טורי איימוס או רגינה ספקטור.
בכלל, ההרגשה הכללית היא שצ'אזוויק שהיה חלק הרבה יותר נרחב מסצינה כזו או אחרת בעבר מושפע כרגע יותר כביכול מפופ ומשהו-דיסקו אקספירנטלי משהו. עוד פעם, המחאה היא לא נגדו בכלל, האלבום מעולה. האמירה היחידה שיש מאחורי כל הבדיחה הזו שאני קורא לה פוסט -שדרך אגב בנוי מדעות אישיות ובערך 0 עובדות, אולי קצת יותר-, היא:
הרבה ניסו להגיד שהצ'ילווייב מת, והוא באמת מסרב לפנות את המקום לדברים אחרים. העניין הוא שגם כשאב רוחני של תנועה מסויימת מחליט לשנות כיוון או לפחות בערך לשנות כיוון, יש כאן מעין הדחקה של הסצינה מתוך עצמה. כלומר הצ'ילווייב לא מוכן לקרוס לתוך עצמו כי פשוט אין לו "עצמו"- הוא בנוי מהרבה -המוןןן- אינדיבידואלים שלא מוכנים בכלל להאמין שהם משוייכים לקבוצה מסויימת או סצינה מסויימת. אולי זה היה קצת יהיר להכתיר לפני כמה שניות את צ'אזוויק כאב רוחני, ובטח שלהגיד שהצ'ילווייב גוסס שהריליס הכי אב-רוחני של הצ'ילווייב של השנה עוד לפנינו- פנדה בר. פרסון פיצ' הוא ללא ספק אבן הפינה של הצ'ילווייב. הוא אמנם עוד גלומי, מרוח ומוזר שם- אבל כבר אז הבינו שזה יפייפה, נוסטלגי וייחודי. הבעיה התחילה שהיה צונאמי צ'יל -משחק מילים!- שלם כזה מאז, והוא מסרב להפסיק להכות בחוף שלנו. -טוב, לא ממש שלנו, משום מה בישראל זה לא תפס משהו-. בהקבלה נוראית, בדיוק אותו הדבר נאמר גם על ההתפתחות והתפשטות ה"היפסטריזציה" התרבותית. תרבות -לאנשים שיבואו לבקר את המשפט הזה. אני עלול להיות חלק בעצמי מתוך התרבות, אבל לא אעסוק בזה כי זה פשוט ויכוח אינסופי בין לבין עצמי- שמעצימה דברים בהייפ והורגת אותם כדי שנים אחרי זה לקרוא לזה נוסטלגיה ולהפוך את זה לXווייב כמה עשורים אחרי זה. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב07/09/10 ונכתבה ע"י דנה שוופי נאמר דבר כזה, על האנשים שהתרבות מכילה בתוכה וכיצד התחילה כתרבות נגד- נגד כלום:
"ההיפסטר היה יצור תרבותי מוזר כבר בלידתו, בראש ובראשונה בגלל שסירב בתוקף להגדיר את עצמו, וראה בעצמו אדם שבלתי אפשרי לתייג. הוא חשב שהוא ישות חד-פעמית, אנטי-קונפורמיסטית, שתחומי העניין, המראה ואופן ההתנהלות שלו, הם תוצר של אישיותו הייחודית. אלא שבהדרגה, אותם מאפיינים השתכפלו אל צעירים מסביב לעולם, והייחוד הפך לנורמה. "
לצורך העניין- בכל מקום שיש הכוונה לוגית להיפסטר או היפסטרים אפשר להחליף המילה או הקשר הלוגי לצ'ילווייב או האנשים שעומדים מאחוריו. אני לא אשקר, אני יוצא כאן קצת מפוצל כי אני ללא ספק, אמנם לא משפיע במיוחד אבל צרכתי את הסצינה הזו בדיוק כמו כל אדם אחר בתעשייה בשנים האחרונות, הרבה כי זה היה יפה וחלק גדול גם בגלל שזה פשוט בלתי נמנע. האינדי שניסה להתרחק בתוך עצמו מקונפורמיזם מסויים וקפיטליסטיות בהכרחה הפך בעצם למין סט/תירה עצמית בלתי מובנת עוד מיסודה. שמצליח לזהות את עצמו כפוסט-מודרניסטי בגישתו האינדיבידואלית והמדחיקה אבל, שיתופית ופתוחה בו זמנית. כתרבות בלתי מוגבלות סוציו-קולטולריות למעשה פיתחה בתוך עצמה בדיוק את מה שניסתה להתרחק ממנו בעולם הגדול. החלוקה ל"מקובל" ו"לא מקובל" נעשית בחברה באופן כל כך טבעי תמיד שאנשים אמרו לי:"תשמוע בתיכון/חטיבה זה שונה, לכל אחד יש ת'חברים שלו וזהו. לאף אחד לא אכפת מאף אחד" כבר הבנתי שמדובר בבולשיט רציני. אז בחברה הכוללת האינדי הוא הנונ-קונפורמיסטי, אבל בתוך האינדי: סיילם וצ'אזוויק לוואטפאניבירדסדייבאינטוווטר וסטיי קול פוראבר בדיוק כמו שליידי גאגא וקייטי פרי הן לסייילם וצ'אזוויק בעולם הגדול.
השוואה אמנם תצא תמוהה קצת בגלל שבתוך סצינת האינדי שיש יותר נטייה להגיע לעומקו של ז'אנר- ובכל זאת דור ילדים חדש -אלו שאני רואה כרגע בכיתות ו' וה'- מוצא עניין בעומק הז'אנר, אלא בנכונות שלו לאותו רגע ומי יותר נכון באיזה רגע ואיפה. ולא מדובר בהבדל גדול במיוחד ביני לבין הילדים האלו -לא מבחינת גילאים לפחות- ובכל זאת, יש כאן איזה שינוי בדרך התפישה שלנו בצורך המוזיקה כאמנות ויותר כתרבות נצרכת לשם קידום חברתי ואינטרסים אישיים.
למעשה בעיקר בשנים האחרונות, האינדי הפכה למילה הרבה פחות עם משמעות אלא יותר כמילה עם נוכחות מכוננת שלא אמורה בכלל להיות לה. יותר ויותר טינאייג'רים שמנסים לברוח לתרבות נונ-קונפורמיסטית או ייחודית להן פשוט צורכים כל דבר עם הלייבל אינדי -משחק מילים- עליו, בלי קשר למהות שלו או לאם הם בכלל באמת אוהבים את זה. אם בשנות ה70 שרציתי להביע אנטי-ממסדיות הייתי לובש ג'קטי עור -סינתטי כמובן- עם האות A מוקפת בעיגול, מלא ניטים שיער צבעוני ושעות מיותרות בדיזינגוף סנטר. ובשנות ה80 היית מאריך שיער לומד לנגן על גיטרה ותולה פוסטרים של דייב מאסטיין בחדר או לחלופין של ט'ורסתון מור +קים גורדון. בשנות ה90 הייתח לובש חולצות פלאנל וקונה כל פלוץ של קורט קוביין ואדי ויידר. בשנות ה2000 אני פשוט מוריד כל דבר שNME או פיצ'פורק אומרים לי.
ככה בשנים האחרונות מוזיקה והרבה אנשים שעושים ומפיצים אותה מנסה לייצג סטטוס חברתי מסוים הרבה יותר מאשר אמירה מסויימת או את עצמם. מוזיקה הפכה לצורת ביטוי של סטטוס חברתי הרבה יותר מאשר צורת ביטוי של מוזיקה או של האמן עצמו. יכול להיות שמניעים קפיטליסטים מסוימים גרמו לזה בעיקר באופן החשיבה של האנשים בשלושת העשורים האחרונים ובהם שינויים משמעותיים בדרכי חיים אקונומיות -שבירתה של חומת ברלין ההתפלגות הסופית של ברית המועצות והשוק הקומוניסטי הלא מוגדר של סין- שלגמרי עיוותו את התפישה של אנשים בצורך שלהם לתרבות ויותר צורך במעמד חברתי שיבסס את הפאזה שהם מנסים או חושבים שהם מנסים לייצג או לאמץ לעצמם.
לכל ביקורת שלא תבוא, אני לא יודע בדיוק למה אני שייך, כמה אני בעצמי תרמתי לתהליכים שאני מתאר- ועוד פעם, אלו התהליכים שהתרבות שלנו עוברת לפי מה שאני רואה, ולאו דווקא עובדות-, אבל, הרעיון בפוסט היה להראות הרבה יותר מצב של מקרו-מיקרו חברתי-תרבותי שבו אנחנו נמצאים על: היחס למוזיקה בחברה כיום, היחס למוזיקה בתוך עולם המוזיקה כיום, ההקבלה הכמעט בלתי ניתנת למניעה בין סצינת האינדי לעולם שמחוצה לו, הצ'ילווייב כז'אנר גוסס שלא מוכן לקבל את זה, הצורך שלנו, של אחרים ושל סצינות ותרבויות באב רוחני וחוסר היכולת שלה לקבל את סופה או ביקורת. האינדיבידואליות הא-אינדיבידואלית ויחסי קפיטליזם-קומוניזם וההשפעה שלהם על התרבות. הרבה מהדברים האלו אולי נראו לכם כאן כחלקים זניחים בתוך הפוסט, אבל הם כולם שם. בצורה ישירה או עקיפה.
האמת שזה כבר באמת די ישן, אבל ראיתי שהבלוגספירה הישראלית לא התייחסה לזה בכלל. אאוטר לימיטס רקורדינגס הם בעצם להקה שעשויה מסאם מרינג (טסט איקלס), ג'יימס פררו (הגיבור ההיפנוגגי משהו) ועוד כמה חברים מביג טרובלס וגרייטסט היטס. רק לפי הנתונים האלו אתם יכולים להבין שהילוד יצא 100% מדהימות ועוד 100% של מגניבות -כן, זה כל כך מדהים שיש לזה 200% מאותו הדבר רק בניסוח שגורם לזה להשמע יותר טוב-. המוזיקה מדהימה בעיקר בגלל הקולבריישן הז'אנרי הנהדר שנוצר כאן. השירים מלאים בפיפטיז וייבס עם כמויות של ליירים של סאונד והיפנגוגיה במיטבה. קחו את ראונד 'נ' ראונד ותמרחו אותו על אלבום שלם. הגיג אולי נשמע כאילו הוא עלול להמאס עליכם מתישהו כי השתמשתי בדגומה בולטת אחת, אבל בעצם מה שקורה כאן זה לקחת את ג'יימס פררו ואריאל פינק -המדהימים- ולחדד אותם. וכל מי שמכיר את והלג'סי שלהם יודע שהם כבר הגיעו כחלק די מכובד מהעפרונות הכי מחודדים בקלמר. השימוש החכם בחלק מההקלטות בפסבדו-הקלטות סטרימינג מהרדיו שנותנת לזה בדיוק את אווירת האייטיז הוינטאג'ית -אם היא לא הספיקה לכם מזה שאת הריליס אפשר להשיג רק על קאסט- שהם ניסו להציג. התוצאה מפילה מהרגליים.
mp3: outer limits recordings- 20$ dollar bill
mp3: outer limits recordings- burnin' through the nite
salem///
אני ממש מקווה שאני לא צריך להציג את סיילם. בכל מקרה בזמן האחרון אני דוחף אותם לכל מקום, כי ממש התאהבתי בהם מחדש. הפעם אני אקח דווקא את הריוורק של לרקאונר של רדיוהד -♥-
icky blossoms///
וואו, אין עליהם -עליה? אולי זו רק היא- כלום באינטרנט. חוץ משני טראקים שנודדים די במהירות בבלוגספירה והתמונה הזו ושהם נחתו עלינו מאומהה. איקי בלוסומס נשמעים כמו לייט אסולים רק נסבלים -סליחה, אני באמת לא מבין מה יש בלייט אסולים-. סה"כ מדובר במין מוזיקה.. קשה להגיד אפל, אבל הוא די אמ... חשוכה? ולא רק בגלל כמויות המיסתורין ששפכו עליהם. היא בכל אופן יחסית רקידה -לפחות היט לייטנינג- או פרפקט ויז'ן שנשמע כמו בלדת פופ על ווייט רינג. וסה"כ באמת מדובר במה שנשמע כמו ווייט רינג פופיים למדי וכיפים לא פחות -טוב, כן פחות. ווייט רינג זה פשוט מדהים-. אנ יבאמת לא ידוע עוד כלום, אז אני אעביר אתכם ישר לשמיעה!
![our villainy [gala]xy](http://2.bp.blogspot.com/_kucagl4qR8M/TUW02TAljzI/AAAAAAAAAD0/CsAKL1mqhjI/s1600/beastlogo.png)
