אםרם ט צםן- על קפיטליזם ומוזיקה גוססת.

-האינטרנט חזר! הידד!-

אני רואה במה שאני הולך לרשום כאן, אבן דרך בבלוג, בעיקר בגלל אני לא מרבה להתעמק כל כך בדברים כאלו.

לפני יומיים דלף אנדרניט' דה פאין (מעכשיו יקרא UTP) של האמן עם השם המתסכל ביותר לשפת הקודש toro y moi. למען הסר ספק, מדובר באלבום טוב, אפילו טוב מאד, אבל מהאלבומים שנכנסים להורנבול מנשן של סוף השנה. ובכל זאת, אני חושב שבאלבום הזה יש חשיבות של מעבר למוזיקלית, אלא חשיבות לסצינת האינדי בשלוש-4 שנים האחרונות.

עבור הרבה אנשים, הוא היה כרטיס כניסה לז'אנר הזה, שבשנת 2007 היה נראה כמו אופנה מטופשת ומלאת נוסטלגיה שתעבור אפילו יותר מהר מהריון ממוצע. הילוד אמנם, יצא חי ובועט, אבל עד שהתחיל ללכת -2009 לערך- לרוב האנשים שאיכשהו היו מקורבים לעניין כבר נמאס. ההבדל בין תרבות הצ'ילווייב לתרבויות אחרות בתוך עולם האינדי היא  שהיא איחרה להגיע עמוק יותר לתוך המיינסטרים ולכן נשארה איתנו יותר זמן. מבחינתי לפחות- האלבום הזה מסמן את הגסיסה האיטית והמביכה של הצ'ילווייב.

האלבום הזה הוא ללא ספק אלבום צ'ילווייב, אבל הוא ממש לא קווזרס אוף דיס, שמסמל עבור הרבה מאד אנשים ביחד עם רוב הוצאתיו של וושד אאוט -שהעילמות שלו נעשתה יותר מהר אפילו מההופעה המפתיעה שלו באייטיונס של כולנו-, וביחד עם עוד אמנים שפשוט אין טעם לציין- את הצ'ילווייב בטהרותו, בלי שטיקים ומניירות מסביב. צ'ילווייב אורגינל.
UTP, כמו שאמרתי הוא אלבום צ'ילווייב, אבל יש בו ריחוק נורא גדול בו זמנית מכל מה שצ'אזוויק ייצג בעבר. יותר כלים חיים, הרגשת דיסקו ספונטנית לאורך האלבום. עניין הנוסטלגיה הדרימ-פופית האייטיזית שמרוחה על ליירים ואקואים קיים, לאורך כל האלבום, אבל הוא מתגמד לעומת כל כך הרבה דברים אחרים שיש כאן. לצורך העניין, אני הצלחתי באיזשהו אופן, למצוא כאן השפעות מרוז'ין מורפי או אפילו סופי אליס בקסטור. או קטעי גיטרה רפטטיבים שהיו מזכירים את הקוקטואו טווינס -שדווקא קרובים ז'אנרית לצ'ילווייב-, אבל גם לא היו כל כך נדירים בSYRים ובבוטלגים של סוניק יות' -שקצת יותר רחוקים מהצ'ילווייב, אבל קרובים לשנות ה80 ולנוסטלגיה-. קטע פסנתר כמו בדיוינה אני יכול להרגיש מופיע אפילו בפסקול של דמדומים או סתם באלבום של טורי איימוס או רגינה ספקטור.

בכלל, ההרגשה הכללית היא שצ'אזוויק שהיה חלק הרבה יותר נרחב מסצינה כזו או אחרת בעבר מושפע כרגע יותר כביכול מפופ ומשהו-דיסקו אקספירנטלי משהו. עוד פעם, המחאה היא לא נגדו בכלל, האלבום מעולה. האמירה היחידה שיש מאחורי כל הבדיחה הזו שאני קורא לה פוסט -שדרך אגב בנוי מדעות אישיות ובערך 0 עובדות, אולי קצת יותר-, היא:
הרבה ניסו להגיד שהצ'ילווייב מת, והוא באמת מסרב לפנות את המקום לדברים אחרים. העניין הוא שגם כשאב רוחני של תנועה מסויימת מחליט לשנות כיוון או לפחות בערך לשנות כיוון, יש כאן מעין הדחקה של הסצינה מתוך עצמה. כלומר הצ'ילווייב לא מוכן לקרוס לתוך עצמו כי פשוט אין לו "עצמו"- הוא בנוי מהרבה -המוןןן- אינדיבידואלים שלא מוכנים בכלל להאמין שהם משוייכים לקבוצה מסויימת או סצינה מסויימת. אולי זה היה קצת יהיר להכתיר לפני כמה שניות את צ'אזוויק כאב רוחני, ובטח שלהגיד שהצ'ילווייב גוסס שהריליס הכי אב-רוחני של הצ'ילווייב של השנה עוד לפנינו- פנדה בר. פרסון פיצ' הוא ללא ספק אבן הפינה של הצ'ילווייב. הוא אמנם עוד גלומי, מרוח ומוזר שם- אבל כבר אז הבינו שזה יפייפה, נוסטלגי וייחודי. הבעיה התחילה שהיה צונאמי צ'יל -משחק מילים!- שלם כזה מאז, והוא מסרב להפסיק להכות בחוף שלנו. -טוב, לא ממש שלנו, משום מה בישראל זה לא תפס משהו-. בהקבלה נוראית, בדיוק אותו הדבר נאמר גם על ההתפתחות והתפשטות ה"היפסטריזציה" התרבותית. תרבות -לאנשים שיבואו לבקר את המשפט הזה. אני עלול להיות חלק בעצמי מתוך התרבות, אבל לא אעסוק בזה כי זה פשוט ויכוח אינסופי בין לבין עצמי- שמעצימה דברים בהייפ והורגת אותם כדי שנים אחרי זה לקרוא לזה נוסטלגיה ולהפוך את זה לXווייב כמה עשורים אחרי זה. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב07/09/10 ונכתבה ע"י דנה שוופי נאמר דבר כזה, על האנשים שהתרבות מכילה בתוכה וכיצד התחילה כתרבות נגד- נגד כלום:

"ההיפסטר היה יצור תרבותי מוזר כבר בלידתו, בראש ובראשונה בגלל שסירב בתוקף להגדיר את עצמו, וראה בעצמו אדם שבלתי אפשרי לתייג. הוא חשב שהוא ישות חד-פעמית, אנטי-קונפורמיסטית, שתחומי העניין, המראה ואופן ההתנהלות שלו, הם תוצר של אישיותו הייחודית. אלא שבהדרגה, אותם מאפיינים השתכפלו אל צעירים מסביב לעולם, והייחוד הפך לנורמה. "

לצורך העניין- בכל מקום שיש הכוונה לוגית להיפסטר או היפסטרים אפשר להחליף המילה או הקשר הלוגי לצ'ילווייב או האנשים שעומדים מאחוריו. אני לא אשקר, אני יוצא כאן קצת מפוצל כי אני ללא ספק, אמנם לא משפיע במיוחד אבל צרכתי את הסצינה הזו בדיוק כמו כל אדם אחר בתעשייה בשנים האחרונות, הרבה כי זה היה יפה וחלק גדול גם בגלל שזה פשוט בלתי נמנע. האינדי שניסה להתרחק בתוך עצמו מקונפורמיזם מסויים וקפיטליסטיות בהכרחה הפך בעצם למין סט/תירה עצמית בלתי מובנת עוד מיסודה. שמצליח לזהות את עצמו כפוסט-מודרניסטי בגישתו האינדיבידואלית והמדחיקה אבל, שיתופית ופתוחה בו זמנית. כתרבות בלתי מוגבלות סוציו-קולטולריות למעשה פיתחה בתוך עצמה בדיוק את מה שניסתה להתרחק ממנו בעולם הגדול. החלוקה ל"מקובל" ו"לא מקובל" נעשית בחברה באופן כל כך טבעי תמיד שאנשים אמרו לי:"תשמוע בתיכון/חטיבה זה שונה, לכל אחד יש ת'חברים שלו וזהו. לאף אחד לא אכפת מאף אחד" כבר הבנתי שמדובר בבולשיט רציני. אז בחברה הכוללת האינדי הוא הנונ-קונפורמיסטי, אבל בתוך האינדי: סיילם וצ'אזוויק לוואטפאניבירדסדייבאינטוווטר וסטיי קול פוראבר בדיוק כמו שליידי גאגא וקייטי פרי הן לסייילם וצ'אזוויק בעולם הגדול.
השוואה אמנם תצא תמוהה קצת בגלל שבתוך סצינת האינדי שיש יותר נטייה להגיע לעומקו של ז'אנר- ובכל זאת דור ילדים חדש -אלו שאני רואה כרגע בכיתות ו' וה'- מוצא עניין בעומק הז'אנר, אלא בנכונות שלו לאותו רגע ומי יותר נכון באיזה רגע ואיפה. ולא מדובר בהבדל גדול במיוחד ביני לבין הילדים האלו -לא מבחינת גילאים לפחות- ובכל זאת, יש כאן איזה שינוי בדרך התפישה שלנו בצורך המוזיקה כאמנות ויותר כתרבות נצרכת לשם קידום חברתי ואינטרסים אישיים.

למעשה בעיקר בשנים האחרונות, האינדי הפכה למילה הרבה פחות עם משמעות אלא יותר כמילה עם נוכחות מכוננת שלא אמורה בכלל להיות לה. יותר ויותר טינאייג'רים שמנסים לברוח לתרבות נונ-קונפורמיסטית או ייחודית להן פשוט צורכים כל דבר עם הלייבל אינדי -משחק מילים- עליו, בלי קשר למהות שלו או לאם הם בכלל באמת אוהבים את זה. אם בשנות ה70 שרציתי להביע אנטי-ממסדיות הייתי לובש ג'קטי עור -סינתטי כמובן- עם האות A מוקפת בעיגול, מלא ניטים שיער צבעוני ושעות מיותרות בדיזינגוף סנטר. ובשנות ה80 היית מאריך שיער לומד לנגן על גיטרה ותולה פוסטרים של דייב מאסטיין בחדר או לחלופין של ט'ורסתון מור +קים גורדון. בשנות ה90 הייתח לובש חולצות פלאנל וקונה כל פלוץ של קורט קוביין ואדי ויידר. בשנות ה2000 אני פשוט מוריד כל דבר שNME או פיצ'פורק אומרים לי.
ככה בשנים האחרונות מוזיקה והרבה אנשים שעושים ומפיצים אותה מנסה לייצג סטטוס חברתי מסוים הרבה יותר מאשר אמירה מסויימת או את עצמם. מוזיקה הפכה לצורת ביטוי של סטטוס חברתי הרבה יותר מאשר צורת ביטוי של מוזיקה או של האמן עצמו. יכול להיות שמניעים קפיטליסטים מסוימים גרמו לזה בעיקר באופן החשיבה של האנשים בשלושת העשורים האחרונים ובהם שינויים משמעותיים בדרכי חיים אקונומיות -שבירתה של חומת ברלין ההתפלגות הסופית של ברית המועצות והשוק הקומוניסטי הלא מוגדר של סין- שלגמרי עיוותו את התפישה של אנשים בצורך שלהם לתרבות  ויותר צורך במעמד חברתי שיבסס את הפאזה שהם מנסים או חושבים שהם מנסים לייצג או לאמץ לעצמם.

לכל ביקורת שלא תבוא, אני לא יודע בדיוק למה אני שייך, כמה אני בעצמי תרמתי לתהליכים שאני מתאר- ועוד פעם, אלו התהליכים שהתרבות שלנו עוברת לפי מה שאני רואה, ולאו דווקא עובדות-, אבל, הרעיון בפוסט היה להראות הרבה יותר מצב של מקרו-מיקרו חברתי-תרבותי שבו אנחנו נמצאים על: היחס למוזיקה בחברה כיום, היחס למוזיקה בתוך עולם המוזיקה כיום, ההקבלה  הכמעט בלתי ניתנת למניעה בין סצינת האינדי לעולם שמחוצה לו, הצ'ילווייב כז'אנר גוסס שלא מוכן לקבל את זה, הצורך שלנו, של אחרים ושל סצינות ותרבויות באב רוחני וחוסר היכולת שלה לקבל את סופה או ביקורת. האינדיבידואליות הא-אינדיבידואלית ויחסי קפיטליזם-קומוניזם וההשפעה שלהם על התרבות. הרבה מהדברים האלו אולי נראו לכם כאן כחלקים זניחים בתוך הפוסט, אבל הם כולם שם. בצורה ישירה או עקיפה.