stereo silence///
ניסיתי לחשוב על דרך לתאר לכם את המוזיקה של סטריאו סיילנס וזה הדבר הטוב ביותר שהצלחתי להעלות על דעתי: דה'וטצ'קהXפור טט. לפחות בטראקים איירפליין וסטיי אוויי- הוא מציג מין גיפסי IDM מדהים, ובטראקים כמו אאורה הוא מציד טראנס מתוחכם ובאחרות הוא יכול להציג לכם מין אמביינט פופ מדברי. איירפליין בכלל הוא אחד מהשירים המרגשים שיצא לי לשמוע, כי יש בו מין יופי של הפרטים הקטנים. הדביוט EP שלו אמור לצאת ב2 לפברואר -כן, עוד יומיים-, ואם זה לא מספיק יצא לו לא מזמן ספליט עם האפי גרדנס -המעולה- שניתן להורדה חינמית בעמוד הבאנדקמפ הזה. חוץ מזה אני לא יודע כלום, אבל אתם יכולם לבקר אותו בטאמבלר שלו ולהוריד את המיקסטייפים שלו.
indigochild///
לא בטוח אם כבר כתבתי עליו או לא, בכל מקרה, אני מכרי אותו כבר כמה זמן, אבל לאחרונה גיליתי משהו ממש מדהים. הוא בן 15. זה מדהים כי שנים אני מחפש חברים כמוהו וזה עוד יותר מדהים כי מישהו בן פאקינג 15 מצליח לעשות שמהו כל כך מדהים. -לא שאני מזלזל בגיל שלנו, כן? אני פשוט לא רואה את עצמי עושה משהו כזה בגלל חוסר כישרון משווע- . הוא עושה מין וויצ'האוס מתוק שכזה ופעמים רי-וורקים דורסניים ומושלמים -כמו הריוורק לסאנשאוורס של מ.י.ה-, ולפעמים וויצ'האוס אותנטי -ארסון. לגמרי אותנטי-. הייתי מת, להיות מגניב כמוהו. אתם יכולים להשיג טראקים דרך לאסט. פמ או סאונדקלאוד.
אז יו קן סי, עשיתי רי-דקורציה לבלוג. בגלל שכבר פתחתי בטעות את הפוטשופ ואז התמכרתי בחזרה. כמובן שהכל כאן נראה כמו זבל בגלל הבחירות האסתטיות שעשיתי כמעצב, אבל האסתטיקה האישית שלי דווקא נורא מחבבת את זה.
***************
את רוב השטויות שמצאתי בזמן האחרון השארתי במאסה אדירה על הוול של תא הכפפות.
***************
NiKE7UP///
ובכל מקרה יש משהו אחד שאני פשוט לא יכול להתעלם ממנו. הוא, או היא או מה שזה לא יהיה כי זה בטוח לא לגמרי אנושי -אם הולכים לפי "אף אחד לא מושלם"-. קוראים לתופעה הזו NiKE7UP. וזה לגמרי מדהים. זה נמצא בתוך משפחת הוויצ'האוס. וכמו עוד הרבה דברים במשפחת הוויצ'האוס, זה מלא בפופ-טראשי ואפילו טראקים של צוותי הווי בקלאב מד. אבל העריכה, והאווירה שנוצרת בכל הטראק הביאה אותי -אני מניח, פשוט עוד לא יצא לי- לדבר הכי קרוב שאפשר שלטרים ממש ממש מוצלח, או לחלופין- אחד ממש רע ומוזר. למעשהא ין משוה שהיה יכול לצייר את המוזיקה הזו יורת טוב מהקליפים שהצמידו לה ביו-טיוב. תחשבו רגע על קאשה פוגשת את מטאליקה והם שומעים סיילם עד שהם משתכרים ומתחילים לראות גלי. אלו בערך המפגשים הסריאוטיפים ביותר שאני יכול למצוא כרגע. למזלי את אחד הטראקים הטובים ביותר אפשר למצוא ביוטיוב:
מדהים. ממש ממש מדהים.
TOTAL FREEDOM///
בחי שאני לא יודע הרבה על טוטאלפרידום. חוץ מזה שיש לו הרבה שיער חזה. ושגם הוא עשוה משהו שאיכשהו נופל בין ההגדרה של וויצ'האוס לסתם עדו אחד שאין לו יותר מידי מה לעשות. אחד ההבדלים הגדולים בינו לבין הרבה אחרים זה שהוא עשה משהו שמשום מה לא הרבה אנשים השכילו לעשות. לקחת רק את החלק הבאמת חשוב של מונסטר- ולעשות לו שינוי. כזה שיגרום לו לעמדו בפני עצמו גם בלי צורך בכל הפרולוג המעייף שלפני. כמובן שהוא השכיל לא לפגוע בניקי כי היא כמובן החלק המושלם יותר במונסטר, אז הוא פשוט שם אותה בתפאורה שונה. לא ידוע אם מתאיתה יותר או פחות מהקודמת, אבל היא עובדת לא פחות טוב למען האמת.
כמו עוד הרבה אנשים בעולם, לא הרבה אנשים מכירים את ההיסטוריה הפרטית שלי כי.. טוב זה לא באמת מעניין מישהו. פרט שאולי כדאי שידעו עלי היא שאני בן זקונים להורים מבוגרים ואחים גדולים. מאד גדולים (בהפרשים של 10, 15, 17). תמיד היו ויש לזה מינוסים ופלוסים. אחד מהדברים שאולי הכי השפיעו עלי זה שבעצם נולדתי לאחים עם דעה מצוקה והרבה מאד טעם אישי שלא מושפע מהסביבה -זה גם בגלל הורים ליברלים יחסית ואינדיבידואליות שמאפשרים לנו בבית- ואחים שלי אף פעם לא לקחו חלק גדול מידי בתרבות המיינסטרים -ת'ו, הם יעידו שבאמת אין להם בעיה עם זה-.
מהלהקות שבתור ילד אחים שלי די אהבו ואני זוכר אותם שומעים כל זבל חדש שיוצא להם נמנים סוניק יות'. ביי- פאר הלהקה שהכי השפיעה עלי בעולם ביחד עם רדיוהד.
טוב, מישהו חייב להודות שזה די מדהים.
אלון, לאחרונה דיבר עליהם עם מישהי בטוויטר, על אם הם אינדי או לא. בכל אופן, זה לא רלוונטי לשיחה. כי אם הם מכרו אלבום בסטארבאקס או לא ואיך זה משפיע על הגישה שלהם ממש לא משנה לי. אני רוצה לדבר על הפסקול החדש שהם עשו לסרט הצרפתי Simon Werner a Disparu (Lights out). מדובר סה"כ בסרט ט'רילר צרפתי על חבורת טינאייג'רים בשנת 1992, כאן העניין הופך להיות רלוונטי לסוניק יות' שכבר פיתחו עדת מעריצים מאד נכבדת בשנה הזו. אחרי הוצאת גו ובשנת ההוצאה של דירטי. השימוש כאן בסוניק יות' הופך למושכל עוד יותר שמדובר בסרט ט'רילר על טינאייג'רים, גם בגלל ההתעסקות הבלתי פוסקת של סוניק יות' בתרבות הנוער האלטרנטיבי ומרד נעורים, וגם בגלל שלסוניק יות' יש התנסות מסויימת ביצירות שגובלת באמביינט בגלל כל הוצאת הSYR שלהם לאורך השני -ולא בכדי האלבום הזה נחשב גם כ SYR 9-
בתור מישהו שיכלל חוות את השנים האלון רק מבחינה קולנעית ומוזיקלית, אני חייב לציין שמדובר בהתאמה די מושלמת בין סוניק יות' לבין מה שהסרט אמור להיות -מצטער... עוד לא ראיתי אותו, אבל אני ממש מתכנן על זה-. בכלל למי שבאמת אוהב את סוניק יות' יכול להיות שמדובר באלבום מרגש במיוחד. בכלל מורגש כאילו כל האלבום שהוא אינסטרומנטאלי לחלוטין, כל מילה שמישהו היה מוסיף בפנים, כל צלילי חדש היה יוצר דיסונאנס. אני כנראה די משוחד בעניין הזה. אבל ההרגשה היא שגם א םזה לא הדבר הכי יפה בעולם, או אפילו הכי יפה שהם עשו, שום דבר לא היה יכול להוסיף לזה. כאילו היצירה הזו מושלמת מעצם היותה היא, היא לא הכי יפה, ולפעמים אפילו צורמת. כמו שאמרתי בפוסט הקודם לגיאחה בתגובות, הגישה של הדור שלי למוזיקה לא מחפשת יופי או שלמות מוזיקלית -אולי פשוט הפסקנו לחפש כי הבנו שאין כזו-. אנחנו מחפשים משהו שלא ירדים אותנו שיעניין אותנו שיגרום לנו לרצות להשאר בתוכו. אולי כאן מתחיל בעצם העניין של האלבום הזה, אני כל היום חיכיתי לחזור הביתה רק כדי לראות מזה הדבר הזה. ויכול להיות שכל אחד שהגישה שלו שונה משלי יגיד שמדובר באחד מהדברים המשעממים ביורת שהוא שמע, אבל במצב כזה צריך לזכור כמה דברים.
האלבום נעשה עבור סרט, ולכן הוא מספק תחושת אמביינט קלה משהו
מדובר בהקלטה שמשתייכת לSYR. שמלכתחילה סוניק יו'ת הצהירו שיהיו אקספירמנטאליות יותר
אלו כמובן לא תירוצים מתקבלים שמדובר במוזיקה, אבל אם מתייחסים אליהם אפשר למצוא את המקום להבין מעבר למוזיקה המצב נתון. כי מוזיקה ומוזיקה לסרט הם שני דברים כל כך שונים והמכנה היחידי שלהם הוא ששניהם מוזיקה. מאותו מקום בדיוק רק מהצד של רדיוהד שהכינו את אקזיט מיוזיק (פור א פילם) לרומויאו+ג'ולייט של באז לורמן. השיר נכלל באלבום המופת אוקיי קומפיוטר אבל לא בפסקול של הסרט, ולא סתם הוא כנראה השיר הכי חריג מוזיקלית ובצורה אירונית למדי הוא הצורם בנוף המוזיקלי של האלבום הזה.
שבוע שעבר או משהו כזה גיאחה פרסם פוסט על ספר אחד מסדרת הספרים 33 ושליש על אין אוטרו של נירוונה, התגובה שלי לעניין נראתה ככה:
”מיותר לציין שמפאת גילי לא יצא לי להכיר את האלבום בכלל עד כיתה ה' או משהו כזה שמצאתי אותו זרוק מוזנח בבית. אחרי ששמעתי אותו והתאהבתי- גיליתי שהקונצנזוס האמיתי בכלל נמצא על נברמיינד. אחרי שניסיתי אותו חשבתי שזה בולשיט רציני, נברמיינד שעמם אותי -וד"א עדיין משעמם אותי. תופתעו לגלות שדווקא הנוער של היום -ברובו- לא מייחס לו יותר מידי חשיבות, לפחות חברי הטובים ביותר לא רואים ביותר מאבן דרך-, אבל הבם האמיתי הגיע ששמעתי את בליצ'. שהגעתי אליו לגמרי במקרה -עד אותו היום חשבתי שהוא סוג של פאבלו האני- באותה תקופה הייתי בשלהי החופש הגדול של כיתה ו'-ז' והייתי עסוק בלחוש מגניב כי אני שומע סלאדג' מטאל וסטונר רוק ובלאק מטאל מחתרתי ואטמוספירי, ובכל זאת בליצ' תפס אותי. כמו הרבה אלבומי סמי פאנק-הארדקור שתפסו אותי אז. משם התגלגלתי לפוסט-הארדקור ומכאן הדרך לפיצ'פורק כבר הייתה סלולה דרך פוגאזי, סוניק יות' ורדיוהד.
and here i am today…
כמה מילים בכל אופן על היחס שנברמיינד מקבל מהדור שלי -הקרוב יותר אלי מבחינה תרובותית ולוקאלית לפחות-, אנחנו לא רואים בו יותר מדיסק שפעם היה חשוב שמלא בכמה שירים טובים ועוד מלא משעממים. החשיבה הקולקטיבית פה היא שאנשים פשוט מפחדים להגיד שהוא משעמם בגלל כל הסופרלטיבים שהם שפכו עליו באותה תקופה, אבל מבחינתנו כמעט כל מה שיצא לפני אוקי קומפיוטר כמעט מאבד מהרלוונטיות שלו להיום. מיותר לציין שאוקיי קומפיוטר מפוצץ בסופרלטיבים כמו אוכל בשיאה של "ישראל ביתנו".
יכול להיות שהוא באמת אלבום טוב, ואולי הייתה טעות להגיד שמעט כל מה שיצא לפני אוקיי קומפיוטר איבד רלוונטיות, אבל שאני מסתכל מבחינה כוללת על אלבומים שהשפיעו עלי לפני אוקיי קומפיוטר אני רואה בעיקר את דיידרים ניישן, דירטי וגו (סוניק יות') פרופלר ובי ת'אוזנד (גויידד ביי ווייסס), דה בנדס (רדיוהד), אין יוטרו ובליצ' (נירוונה) ושלל הפייבמנטים והבוליט טו ספילים.“
כמובן שדי צמצתי את עניין האלבומים שכן הצליחו לעבור את הסלקציה של הטינאייג'רים השפויים של היום, אבל באמת שקשה להגיד שאפילו טינס כמוני הצליחו לגמרי לבלוע את עניין הנייטיז. באמת שהרבה דברים שנראו כל כך לגימטיים ואינסופיים קיבלו חתיכת מכה מתחת לחגורה מכל ילדי הפוסט-מודרניזם הזה. כמובן שאלו לא רק הניינטיז שספגו את המכה, ואין צורך באמת לציין שלא כל הדור שלנו מתייחס לאלבומים האלו בצורה הזו. אבל דברים שנראו כל כך נצחיים כמו nvm של נירוונה פשוט משעממים אותנו, ברצינות. או הפעם הראשונה ששמעתי את הדיסממברנט פלאן ואמרתי לעצמי "היי זה נשמע כמו אינקובוס". אבל יש בכלל כמה דברים שהזמן פשוט הרג אותם או כל סימן אליהם.
ג'יימס בלייק לקח את הפוסט קשה- ובטעות התקדם יותר מידי
נברמיינד כנראה באמת היה אלבום משפיע מאד, בעיקר לסצינת הגראנג', אבל ביחד עם הנפילה של סצינת הגראנג' כבר לא נשארה לזה כל כך הרבה רלוונטיות כי הגראנג' אולי השפיע על כמה חבורות אינדי, אבל עם הנפילה של החבורות האלו לא נשאר הרבה מהמורשת של נירוונה מבחינתנו, או שפשוט כבר כל כך קשה לשמוע אותו מרוב שלכל אחד יש בערך השפעות כמו מפרים אחרי הנקודה בפאי. או אפילו ניקח משהו שנראה הרבה יותר גדול: הביטלס. פאק אף פעם לא אהבתי אותם, זה פשוט משעמם, משעמם ולא מיוחד. תמיד שנאתי את התירוצים של "אז זה נהיה משהו משהו". יופי.. ו? היום זה דיי כלום, והם באמת היו ממממממממממממממש משפיעים, אבל הטווח בין ההשפעה שהם נתנו לאמנים אז, שנתנו השפעה לאמנים של פחות אז ואז אלו נתנו השראה לאמנים של פחות אז ואז לאלו של הניינטיז שנתנו השראה לאלו של היום, איפשהו הביטלס פשוט נבלעו לתוך רשימה גדולה של אמנים שהשפיעו, אבל אותם זוכרים בגדול כי היה בהם משהו שאז היה נורא מהפכני.
ספיידרמן דווקא לא מליח לעבור כי הוא תקוע בגיף קצר מידי..
האמנים שצמחו מאיפשהו בניינטיז -לא כולם כמובן כמו למשל בוארדס אוף קנדה ורדיוהד, שכן- הם גם הושפעו מאלו, אבל לקחו את זה למקום לפעמים כל כך ייחודי שההשפעה שלהם מבחינתי משפיע על אמנים חדשים עד היום ואני בטוח שאם אני אעשה מוזיקה הם עדיין ישפיעו עלי. או אמנים כמו אנימל קולקטיב או אפילו דן דיקון שהחומרים שלהם מגיעים לגמרי אאוט אוף דה בלו. או סנסציית 2010 של עולם האינדי: הוויצ' האוס- דראג קבילת אמני אינדי שפזורה בערך בכל מקום עם בית נטוש שאיכשהו מצליחה פשוט להחיות -להמית?- את עצמה, ובעצם ההיררכיה של הז'אנר זה בנויה על עצמה בצרוה כמעט קומוניסטית, הקהילה מספקת את הצרכים של עצהמ כל הזמן ומתחדשת מתוך מה שיש וכל פעם מה שיש זה אותו דבר, אבל הכל נשמע כל כך שונה לפעמים או שמים לב לניואנסים. אלו דברים שאני רואה בהם רלוונטיות מסויימת וגדולה מסויימת שהיא אינסופית ולטעמי תמיד תשאר חשובה, אבל אני לא ידוע איך הדורות שאחרי יתייחסו לדברים האלו. אין מה לעשות- המוזיקה היא אמנם נצחית אבל בדיוק באותה צורה היא גם באה עם "תאריך תפוגה", תמיד יהיו אנשים שיחליטו להשאר עם אלו שכבר "התקלקלו במקרר" של העולם הזה- וזה לאו דווקא רע, ואנשי הנוסטלגיה מחיים את העולם המוזיקלי לא פחות מאלו שמחדשים אותו -טוב בעצם כן פחות, אבל הם גם חשובים-.
הווופס! היא דווקא עברה
סצינת האינדי בשנים האחרונות בכלל קיבלה כמה תפניות משונות בעיקר בתחילת שנות ה2000 עם החזרה הכמעט תמוהה של הויניל והחזרה העוד יותר תמוהה בשלוש שנים האחרונות של הטייפ-קאסטס, סגנון הצילום שמעטר בערך כל דבר עם הטאג "אינדי" סטייל היפסטמיק או סתם מצלמות לומוגראפי עוצרות נשימה שמחזירו אותך אחורה לשנות השמונים בעיקר גם עם כל הפולורואיד. לא נוכל להפטר מהעבר אף פעם, וכל פעם אמנים גם ינסו להחזיר אותו. כמו למשל הסטרוקס עם הרוק'נ'רול -אם כבר אז כבר- הם גם הרגו אותו-. החזרה שעולם האופנה על טרנדים ובכלל הטרנד הבלתי מעורער של שנות ה2000 הוינטג'. החזרה של פורמט הגיף הניינטיזי.
אמא של ב.לוויס דווקא ביקשה ממנו להוציא את העבר, אבל העצלן הזה החליט פשוט לעשות אותו טוב יותר...
התחושה בכללית שנוצרת לילדי הפוסט מודרניזם היא שהעולם מתקשה לעזוב את העבר. בערך כמו הילד שלא מוכן לזרוק את הדובי שלו גם כשהוא בן 12, ולא כי הוא הולך לשחק עם הדובי, פשוט כי קשה לעזוב אותו, כי כל כך אהבת אותו, והוא באמת נהדר, והוא אמנם לא במצב הכי מדהים ושי כבר יותר טובים אב למשהו בדובי הזה תמיד יזכיר לך ימים שאיכשהו תדמי נראים לאנשים המבוגרים טובים יותר. וגם לך הם יראו טובים יותר, כי כל פעם זה נראה שפעם היה טוב יותר.
לחיים הפוסט-מודרניסטים-ציניים שלי העניין הזה לא ברור בכלל לי תמיד העתיד נראה מבטיח יותר. אולי בגלל שאני סה"כ בחטיבה ואני אחד מהילדים הכי שנואים בה -לא ברור עדיין למה האמת-, וכל פעם אני אומר לעצמי שבתיכון יהיה יותר טוב, ובטח אז אני אגיד, שאחרי הצבא יהיה יותר טוב, אולי הבעיה שילדים כמוני יודעים שכשהם יסתכלו על העבר שום דבר לא יראו להם טוב יותר. לא צריך לזרוק את העבר, הוא חיוני והוא שימושי, אבל בדיוק כמו הילד עם הדובי- צריך גם לדעת קצת להרפות ממנו לדעת מתי הוא לא דורש כל כך הרבה חשיבות ומתי הוא פשוט מפסיק להיות רלוונטי.
האמת היא- שלראות את הקליפ הזה העביר בי את אותה התחושה נוסטלגית שעוברת בי שאני עובר ליד הגן שלי או שאני בא לביה"ס היסודי להגיד שלום או סתם שאני עובר ליד בית של חבר ישן.
היום אגב, החברים הישנים האלו מסתכלים עלי במבט "איזה הומו אני לא מאמין שהייתי חבר שלו פעם" מתחנת האוטובוס כל בוקר. אני רוצה להאמין שהם סתם עלובים, אבל אלו ילדים שהיו פעם החברים הכי טובים שלי, אז כן עצוב לי איפשהו אני מניח.
boy friend//
בוי פרינג הוא בעצם הסולו םרוג'קט של כריסטה פלאזולו (ידוע יותר בתור ההיא מsleep ∞ over). המוניקר החדשני משהו הזה לא הביא איתו הרבה חדשנות מוזיקלית ובכל אופן מדובר בבדרום פופ אטמוספרי במיוחד. מהחדרים האלו שמוארים באור אדום-סגול ויש קונפטי בכל מקום אבל הילדה עצמה לבושה שחורים כאילו היא הרגע חזרה מההלוויה של סבא שלה והחליטה לכתוב על זה שירים. הפרוייקט עצמו זכה להייפ יחסית גדול מבלוגספירת-האינדי, דבר שסהF" די מפתיע אותי, אפילו שזה באמת נורא יפה. אבל כולם מעריכים את השיר הלא נכון... את הEP תוכלו להוריד מהבאנדקאמפ תמורת סכום פעוט: 4$...
הג'ונגל בפוסט הזה שייך לאקספנסיב לוק, מוניקר של איזה ניו-יורקי אחד שמע הרבה יותר מידי אנימל קולקטיבו המוזיקה שלו נשמעת בדיוק ככה רק דחוסה לשירים קצרים יותר ויפים פחות -אין מה לעשות.. אנימל קולקטיב זה אנימל קולקטיב...-. אפיל והקול שלו לא עושה רושם של מתיימר להיות שונה משל אייבי טייר והביטים לא מתיימרים להיות יותר מידי שונים מהפסיכדליה הכללית ששלטה בסוף העשור הקודם. בכ"מ זה מעניין, אני צריך לעקוב אחרי זה...
ואת מקום הבדרום-הג'ונגלי ממלאים ווייבמנט, שהוציאו להורדה חינמית את הEP הכיפי עם השם המגניב ביותר שהאנושות ידעה. הם עצמם צמד שמכנה את המוזיקה שלו "דאנק-פופ". והם תכל'ס הוא עושים משהו כל כך כיף שהיא אפשר לא לזוז, אפילו אם אלו סתם תזוזות פסבדו-ADHD במקום או רקיעות רגליים. את ראדיקל סאמר- הEP שלהם אפשר להשיג בחינם בבאנדקאמפ שלהם. השירים קצרים וכיפיים, ייקח לכם בדיוק 10 דקות לשמוע את הכל, וזה שווה הרבה יורת מזה בכל מקרה!
הרעיון לפוסט הזה צץ מסיבה נורא פשוטה, אלון ואלכס -אם אתם קוראים פה אתם אמורים לדעת-, עד לתחילת ינואר לא ידעו על ג'יימס פררו, או לחלופין גרוע מכך- ידעו ולא הטריחו את עצמם לשמוע. סה"כ הרשימה הזו אמורה להיות מין רשימת אלבומים במצב אנדרייטד, אבל היא לא תהא כזו. חלק מהאלבומים שתראו כאן כן נכנסו לסיכומי השנה, אבל נראה כאילו רוב האוזניים שהם נפלו עליהם הם אזני מבקרים ואנשים ששעמם להם אז הם בדקו מה הולך שם והתאהבו. חלק מהאלבומים מגיעים לכאן לגמרי בטעות- אולי כי יצאו מאוחר מידי ואולי פשוט כי היחצ שלהם היה אפילו גרוע יותר מזה של ברק. בכל אופן, בשורה התחתונה, מדובר באלבומים שלא כולם שמו עליהם בעיקר בגלל הז'אנר שהם מתוייגים בו או הזמן שהם יצאו.
***************
Forest Swords- Dagger Paths
טוב, הסיפור של האלבום הזה נובע בעיקר מיחצ גרוע ותיוג מרתיע. פורסט סוורדס הוא מוניקר של אדם בריטי אחד שחיי בפרברים של ליברפול ולמעשה די נשם את האוויר הצח של הפרברים אל תוך המוזיקה שלו, אבל גם באותה נשימה הכניס את היסטוריית הפופ המפוארת של העיקר ליברפול. בגיטרה וקצת סאמפלים על ווקאלס מינימלים -שגם הם סאמפלים משירי ר'נ'ב והיפ הופ עם מוזיקה שלפעמים גובלת באסתתטיקת נויז כזו או אחרת-, הוא מצליח ליצור אלבום שנשמע כל כך אינטימי וכל כך מרוחק בו זמנית, כאילו כל הנופים שם לא שייכים אלינו, אבל האווירה שעוברת שם משרה מין אווירה מוכרת כזו, אולי בגלל שהיא כולה עשוי מדברים שאנחנו מכירים מחיי היומיום, ושפתאום בא בריטי ומשמיע לנו את זה, פתאום הצפצוף המעצבן באוזניים נשמע כמו סאונדטראק לא רע לחלום אמיתי, כזה שמגיע בשינה אחרי ארוחה גדולה הוא אחרי בילוי מעייף בלילה, שכל מה שאתה מייחל לעצמך זו המיטה והזכרונות שאתה נושא איתך מהטעמים או סתם מהבילוי. ואתה יודע שלא תזכור הרבה.
James Ferraro- Night Dolls With Hairspray
האיש שבלעדיו זה לא היה קורה. ג'יימס פררו, נראו כמו ההוא מטווין שאדוו- רק יותר מוזר. וגם המוזיקה שלו- יותר מוזרה. תקחו רגע את המוזיקה של אריאל פינק- עכשיו תחשבו: יותר פסיכדלי, יותר יפה, אסתטיקה ייחודית יותר ואוסף שירים שיכול להפיל פיל לרצפה מרוב כוח המשיכה שיש לאלבום הזה. במבט ראשון הוא עשוי להיראות אפילו קצת מרתיע, אבל כל מה שצריך זה לא לתת צ'אנס כדי להבין כמה הוא יפה, כמה הוא חדשני, אני אזהר ואפילו אגיד אוונגארדי במידה לא מעטה. הפסיכדליה והאקספירמנטליות של האלבום הזה פשוט מהפנטות- גם ביופי וגם בחדשנות שלהן. אני באמת יכול לשפוך פה סופרלטיבים כמו זבל -ואמא שלי ברומניה מאז יום שישי, הזבל פה נערם בכמויות-.
אי אפשר להמנע מההשוואה בין ג'יימס פררו לאריאל פינק כי פשוט באמת יש כאן משהו שפשוט עשוי להיראות ולהשמע אותו דבר, אבל כששומעים את שניהם באותו יום מצליחים להבין שההבדל בדקויות עושה את אריאל פינק לאמן נדרגראונד עם יכולות שיווקיות טובות יותר ואת ג'יימס פררו לאמן אנדרגראונד שלא רוצה יכולות שיווקיות טובות יותר.
Jet Age Of Tomorrow- Journey To The 5th Echelon
זה עוד מין פרוייקט קולברטיבי של הגאנג הכי מדובר בשנה האחרונה: OFWGKTA (אוד פיוצ'ר וולף גאנג קיל ט'ם אול), שהאלבומים והמיקסטייפים שלהם שברו שיאים בהופעות במצעדי סוף 2010 בעיקר בבלוגי אינדי כמו אלטרנד זונס ורוז קוורטז. האלבום הזה יצא בבוקר של ה31 לדצמבר, ולכן פוספס בצורה טראגית. מדובר בפרוייקט שלא יהיה קל להגיד אבל הוא פשוט הרבה יותר מתוחכם כבר מעצם הקיום שלו משאר הסייד-פרוג'קטס של כל הגאנג הזה, עם כל ההעכה שלי אליהם ואל המוזיקה שלהם -שאני ד"א נורא אוהב בעצמי- משהו ברעיון הכללי של השילוב בין ביטים חוצי-אטמוספירות וקוסמיים, על מין Fאנק והיפ הופ רציונאלי והחיים שלהם החבורה. שאיכשהו יצא מחובר לאדמה ולא אסטרונאוטי מידי עם כמה אורחים מהשגרה של החבורה עצמה שלא יוצא לנו לחוות- לא באלבומים האחרים של אוד פיוצ'ר ולא בלכל כי האנשים האלו בכלל לא מוזיקאים או חושבים להיות מוזיקאים. היכולת של החבורה הזו לחבר כ"כ הרבה דברים שרחוקים שנות אור ליומיום יוצר יופי שאין אפשר לתאר בכלל בלי לשמוע.
Mount Kimbie- Crooks & Lovers
יחסית לשאר האלבומים שתראו כאן, קרוקס אנד לאברס של צמד הדאבסטפ היחסית מוערך דווקא הלך לא רע. אבל ביי פאר- לפחות לדעתי האלבום הזה עבר הרבה יותר מידי אזניים וקיבל פחות מידי הערכה, לא יצא לי לראות אותו אפילו בסיכום אחד, חוץ מב"הונרבול מאנשן" של פיצ'פורק, שתכל'ס אלו האלבומים שאהבו אבל לא רצו להכניס כי הם לא טועמים להייפ של אותו רגע, כי הדאבסטפ הרגיל נדחה על ידי הדאבסטפ הגליצ'-מינימליסטי של ג'יימס בלייק בצורה כזו שלדאבסטפ נורמטבי, שמח ומשמח כמו של מאונט קימבי לא היה מקום בציוויון ההייפי של אותם החודשיים של סיכומי השנה. היכולת של מאונט קימבי ליצור דאבסטפ שהם גם שמח ודאנסאבל-י וגם לא נדוש יוצר לפחות אצלי מין אהדה שמראה שפשטות -אפילו עם הז'אנר הזה לא פשוט, מבחינת הז'אנר מדובר באלבום דיי בסיסי-, מצליחה להביא יופי ולעומת זה הפסבדו-פשטות של ג'יימס בלייק -שאני באמת ממש אוהב את האלבום שלו- מצליחה רק שהיא נוגעת בך. גם אם היא בדר"כ נוגעת בך והיא עדיין מעולה...
Balam Acab- See Birds
באלאם אקאב שחרר השנה את החאד מהEPים היפים ביותר ששמעתי. שבצורה ביזארית התקשר לוויצ' האוס אפילו שהוא נשמע כמו מעין פוסט-דאבסטפ על ריטלין. באלאם אקאב הצליח ליצור EP שנשמע כמו החיים, מכל בחינה. הוא גדול, אבל שקט, כי הוא מבין שהוא רק נקודה על רצף זמן מסויים. הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. טוב אז הוא מה שהחיים אמורים להבין שהם. ברצינות, אין שם טראק שלא מצליח לחדור למישהו פנימה, שמזיז איזה מתג. היכולת של האלבום הזה להתאים את עצמו למאזין פשוט מדהימה. יש בכל טראק כל כך הרבה צלילים וכל אוזן נדבק לצליל אחר, אם היינו כולים ליצור אוזן אנשית קולקטיבית זה בטח היה נשמע כמו הכל. האלבום הזה ממצא את בעיות הקשב והריכוז עד לרמה שלפעמים אתה מפסיק בכל מה שאתה עושה -וזה קרה לי באמצע התכוננות למבחן במתמטיקה. קיבלתי 44, החיים בזבל. אבל ניסיתי את זה גם על פיסיקה וקיבלתי 100. wtf?- הצבעים שתרגישו בזמן ההאזנה לא שונים במיוחד ממה שאתם רואים על הקאבר, כחול אפל מלא בנקודות אור. אבל הכחול האפל לא אפל-רע, מין אפלוליות של מיסתורין נעים.
***************
מיותר לציין שהרשימה הזו נגמרת פה רק בגלל שיש לי חיים, 2010 מלאה בעוד כל כלך הרבה דברים שלא שמענו או שמנו לב אליהם. אני מקווה שהרשימה הזו תהווה לכם הראה לצאת ולחקור ומשם לחקור למחוזות הדומים לכל אחד מהם.
אין לי כל כך זמן בגלל הלימודים היום ובשבוע הקרוב, לכן אני אשתדל להשאיר אתכם עם חומר למחשבה, אחד אקטואלי יותר ואחד באיחור אופנתי. -תלחצו על השם של הגיג כדי להוריד-
מגיל די צעיר אהבתי למתוח גבולות, או לצורך העניין לבדוק עד כמה המים העמוקים. הרבה פעמם זה עלה לי ביוקר -בעקיר העניין עם המים העמוקים-, אבל בדר"כ אני קופץ על כל שטות חדשה שעולה לי בראש, כל כוס תה עשתה בי סערה -יש! קלישאות!-, ואף פעם לא באמת הצלחתי להשתקע על רעיון ממשי, חוסר היכולת להשתקע ולהתקבע על סטטוס מסויים כנראה ישפיע גם על המשך החיים שלי והיחס שלי למחויבויות כאלו ואחרות -אמא...-, אבל זה לא העניין.
הנעיין הוא שהצלחתי בינתיים להחליף עוד כותרת וכינוי לבלוג וזו מתחילה להיות מסורת, כמעט כמו מנהג מגונה. אני תמיד רציתי להשתקע על משהו מסויים ולהשאר תקוע בו, ושכולם ידעו שזה אני- לתמיד.
העניין הוא שבזמן האחרון הייתי עסוק בעיקר באסטרופיסיקה, מוזיקה, סרטים וקומיקסים ישנים של אחי, אז זה מה שיצא בסוף, אני ממש מקווה שכאן זה יגמר, שזה הסוף, שאני לא אתקדם מעבר לזה, כי זה הופך להיות קצת מעצבן להיות כל כך עקבי בלהיות לא עקבי. בין היתר אני מתעסק גם די הברה בזמן האחרון בבגראפיקת-קראפט קולאז'ית -אז יו קן סי-.
אבל יום אחד יהיה טוב יותר#הבנתי שאין לי מושג מה אני אעשה בחיים שלי, אבל שיש עוד הרבה זמן עד שיהיו לי חיים.
יורת מדי מוזר לי לכתוב עליו, זה מרגשי קצת כמו לכתוב על בן דוד קרוב. זו קיד הוא מוניקר של ארצ'י מארשל, ילדי בריטי בן 16 שעושה מוזיקה אינטיליגנטית ונהדרת ומתחזק תסרוקת אה-לה לה רו. כל ההוויה של מה שזה לא היה יוצא/ דופן, בעיקר כשמבינים מאיפה זה מגיע, זה נשמע מתשנא יורת שאנ יאורמ את זה על משיה ושכל כך קרוב לגילי לעומר בואו נגיד, אם הייתי אומר את זה על טניס או ג'יימס בלייק, אבל באמת שיש כאן משהו שונה. אני לא חשוב שיש כאן שמהו שאף פעם לא שמענו, פשוט משהו שאף פעם לא שמענו ממישהו בן 16/ והוא בן 16 היום, שהוא הוציא את הEפ ב2009 הוא היה בן 15, פשוט מדהים.
mp3: zoo kid- out getting ribs bandcamp//zoo kid
GLOWBUG//
משהו בטוח השתבש בדרך אם לא הכרתי אותם עד לפני יומיים. הם ללא ספק הגרסא היות צ'ילווייבית של גובל גובל -המעולים בצורה יוצאת דופן.- אני לא ידוע עוד הרבה, כלומר עדו כלום, חוץ מזה שיש שלוש הוצאות על הבאנדקאמפ שלהם, ואחת מהם -זו שמכילה את השיר האהוב עלי- היא חינמית, אז רוצו להוריד. זה אדיר.
bandcamp//glowbug
האפי טרנדי הוא אליאס של איזה אחד- דילן קוטין-פוט מאלברטה. הבדרום-דרים-פאזי-לו-פיי פופ שלו כל כך אסוציאטיבית שכל מי שהשמעתי לו -במיסיונריות מוצדקת- את אולד פריינדס -הEP שלו ששוחרר ביחד עם השנה החדשה בבאנדקאמפ שלו, הקישור בהמשך- הזכיר לו משהו אחר. לי הוא הזכיר את את ספייסמן 3 ואת גלקסי 500, ואלון עוזיאל -מאני כסף צעיר- מוצא בו דווקא תחליף הולם לקאסיוטון, בעוד אחי בכל רואה שם גרסא שובניסטית לקוקטואו טווינס פוגשים את בק. אני לא ידוע בדיוק מזה, אבל זה מדהים בצורה כל כך אקצנטרית, ללא ספק משהו לחכות לו ב2011! happy trendy.bandcampXdownload
COCK ROBOT//
עם הפופ של האפי טרנדי היפנט אתכם אבל אתם ממש מפחדים להגיד שאתם אמהופנטים כי זה פוגע לכם במאגר הקוליות -דבר שלא אמור לקרות, כי רגיש זה הקול החדש-, אתם צריכים לנסות את הצמד האלמוני-פרובוקטיבי הזה, רובוט קוק עושים נו-ווייב קצת פאנקי קצת אלקטרוני, ועם הפקה רזה, לו-פיי ופאסון ביזארי במיוחד מצליחים ליצור עוף די מוזר אבל מהפנט -אני לא אגיד שלא פחות מהאפי טרנדי- כי זה יהיה שקר, אבל ללא ספק קוסם לי לשמוע דברים כאלו-, ברצינות שלא שומעים הרבה להקות, ובטח שלו ממה שנראה כמו טינאייג'רים משועממים, מדובר באחת מהתופעות המעניינות ביותר ששמעתי לאחרונה. cock robot.bandcampXdownload
AMERICAN LAGERS//
זוכרים את האינדיטרוניקה של העשור הקודם? טוב, אז אמריןק לאגרס אמורים בערך להגדיר את מה שאמור להיות האינדיטרונקיה של העשור הזה אני לא ידוע עליהם הרבה -שוב-, רק שהם מפנסילבניה.-זהירות לא הולך להיות פה לו פי- הפופ הפסיכדלי בנוי מאלקטרואקוסטיקה קאסיוטונית וקצת דרונית ומסונטזת. המוזיקה גורמת לך לשקוע למין סצינה מסרט קלישאתי, עם גיברה ארוכת שיער שהים לקח אותה תחת חסותו, והשיער שלה כולו גולש בתוך המים עם כמה קרני אור מעומעמות שיוצרות מין שלווה והשלמה עם הסיטואציה, שאין מה לעשות. זה פשוט יפה. הכוח שלהם הוא בפשטות היחסית שהם מביאים איתם, שבכלל כל האיפי השלם עשוי להיות פסקול לא רע לסרט שקלואי סבייני לא מתפשטת בו -למה לא בעצם?- american lagers.bandcacmpXdownload
גרביים בלתי-נראות-מטונפות של אא וגם הסווטשירט מאא אבל בהולנד, חולצת שהייתה זרקוה בבית ומכנס אפור של צ'יפ מאנדיי. הגופיה סתם גופייה. ד"א שמעתם בחדשות על הגופייה שנתקעה מתחת לסלע? היא חולצה! -סתם הייתי חייב-
![our villainy [gala]xy](http://2.bp.blogspot.com/_kucagl4qR8M/TUW02TAljzI/AAAAAAAAAD0/CsAKL1mqhjI/s1600/beastlogo.png)
