לא ראיתם, לא שמעתם, לא ממני.

הרעיון לפוסט הזה צץ מסיבה נורא פשוטה, אלון ואלכס -אם אתם קוראים פה אתם אמורים לדעת-, עד לתחילת ינואר לא ידעו על ג'יימס פררו, או לחלופין גרוע מכך- ידעו ולא הטריחו את עצמם לשמוע. סה"כ הרשימה הזו אמורה להיות מין רשימת אלבומים במצב אנדרייטד, אבל היא לא תהא כזו. חלק מהאלבומים שתראו כאן כן נכנסו לסיכומי השנה, אבל נראה כאילו רוב האוזניים שהם נפלו עליהם הם אזני מבקרים ואנשים ששעמם להם אז הם בדקו מה הולך שם והתאהבו. חלק מהאלבומים מגיעים לכאן לגמרי בטעות- אולי כי יצאו מאוחר מידי ואולי פשוט כי היחצ שלהם היה אפילו גרוע יותר מזה של ברק. בכל אופן, בשורה התחתונה, מדובר באלבומים שלא כולם שמו עליהם בעיקר בגלל הז'אנר שהם מתוייגים בו או הזמן שהם יצאו.

***************

Forest Swords- Dagger Paths

טוב, הסיפור של האלבום הזה נובע בעיקר מיחצ גרוע ותיוג מרתיע. פורסט סוורדס הוא מוניקר של אדם בריטי אחד שחיי בפרברים של ליברפול ולמעשה די נשם את האוויר הצח של הפרברים אל תוך המוזיקה שלו, אבל גם באותה נשימה הכניס את היסטוריית הפופ המפוארת של העיקר ליברפול. בגיטרה וקצת סאמפלים על ווקאלס מינימלים -שגם הם סאמפלים משירי ר'נ'ב והיפ הופ עם מוזיקה שלפעמים גובלת באסתתטיקת נויז כזו או אחרת-, הוא מצליח ליצור אלבום שנשמע כל כך אינטימי וכל כך מרוחק בו זמנית, כאילו כל הנופים שם לא שייכים אלינו, אבל האווירה שעוברת שם משרה מין אווירה מוכרת כזו, אולי בגלל שהיא כולה עשוי מדברים שאנחנו מכירים מחיי היומיום, ושפתאום בא בריטי ומשמיע לנו את זה, פתאום הצפצוף המעצבן באוזניים נשמע כמו סאונדטראק לא רע לחלום אמיתי, כזה שמגיע בשינה אחרי ארוחה גדולה הוא אחרי בילוי מעייף בלילה, שכל מה שאתה מייחל לעצמך זו המיטה והזכרונות שאתה נושא איתך מהטעמים או סתם מהבילוי. ואתה יודע שלא תזכור הרבה.

James Ferraro- Night Dolls With Hairspray

האיש שבלעדיו זה לא היה קורה. ג'יימס פררו, נראו כמו ההוא מטווין שאדוו- רק יותר מוזר. וגם המוזיקה שלו- יותר מוזרה. תקחו רגע את המוזיקה של אריאל פינק- עכשיו תחשבו: יותר פסיכדלי, יותר יפה, אסתטיקה ייחודית יותר ואוסף שירים שיכול להפיל פיל לרצפה  מרוב כוח המשיכה שיש לאלבום הזה. במבט ראשון הוא עשוי להיראות אפילו קצת מרתיע, אבל כל מה שצריך זה לא לתת צ'אנס כדי להבין כמה הוא יפה, כמה הוא חדשני, אני אזהר ואפילו אגיד אוונגארדי במידה לא מעטה. הפסיכדליה והאקספירמנטליות של האלבום הזה פשוט מהפנטות- גם ביופי וגם בחדשנות שלהן. אני באמת יכול לשפוך פה סופרלטיבים כמו זבל -ואמא שלי ברומניה מאז יום שישי, הזבל פה נערם בכמויות-.

אי אפשר להמנע מההשוואה בין ג'יימס פררו לאריאל פינק כי פשוט באמת יש כאן משהו שפשוט עשוי להיראות ולהשמע אותו דבר, אבל כששומעים את שניהם באותו יום מצליחים להבין שההבדל בדקויות עושה את אריאל פינק לאמן נדרגראונד עם יכולות שיווקיות טובות יותר ואת ג'יימס פררו לאמן אנדרגראונד שלא רוצה יכולות שיווקיות טובות יותר.

Jet Age Of Tomorrow- Journey To The 5th Echelon

זה עוד מין פרוייקט קולברטיבי של הגאנג הכי מדובר בשנה האחרונה: OFWGKTA (אוד פיוצ'ר וולף גאנג קיל ט'ם אול), שהאלבומים והמיקסטייפים שלהם שברו שיאים בהופעות במצעדי סוף 2010 בעיקר בבלוגי אינדי כמו אלטרנד זונס ורוז קוורטז. האלבום הזה יצא בבוקר של ה31 לדצמבר, ולכן פוספס בצורה טראגית. מדובר בפרוייקט שלא יהיה קל להגיד אבל הוא פשוט הרבה יותר מתוחכם כבר מעצם הקיום שלו משאר הסייד-פרוג'קטס של כל הגאנג הזה, עם כל ההעכה שלי אליהם ואל המוזיקה  שלהם -שאני ד"א נורא אוהב בעצמי- משהו ברעיון הכללי של השילוב בין ביטים חוצי-אטמוספירות וקוסמיים, על מין Fאנק והיפ הופ רציונאלי והחיים שלהם החבורה. שאיכשהו יצא מחובר לאדמה ולא אסטרונאוטי מידי עם כמה אורחים מהשגרה של החבורה עצמה שלא יוצא לנו לחוות- לא באלבומים האחרים של אוד פיוצ'ר ולא בלכל כי האנשים האלו בכלל לא מוזיקאים או חושבים להיות מוזיקאים. היכולת של החבורה הזו לחבר כ"כ הרבה דברים שרחוקים שנות אור ליומיום יוצר יופי שאין אפשר לתאר בכלל בלי לשמוע.

Mount Kimbie- Crooks & Lovers

יחסית לשאר האלבומים שתראו כאן, קרוקס אנד לאברס של צמד הדאבסטפ היחסית מוערך דווקא הלך לא רע. אבל ביי פאר- לפחות לדעתי האלבום הזה עבר הרבה יותר מידי אזניים וקיבל פחות מידי הערכה, לא יצא לי לראות אותו אפילו בסיכום אחד, חוץ מב"הונרבול מאנשן" של פיצ'פורק, שתכל'ס אלו האלבומים שאהבו אבל לא רצו להכניס כי הם לא טועמים להייפ של אותו רגע, כי הדאבסטפ הרגיל נדחה על ידי הדאבסטפ הגליצ'-מינימליסטי של ג'יימס בלייק בצורה כזו שלדאבסטפ נורמטבי, שמח ומשמח כמו של מאונט קימבי לא היה מקום בציוויון ההייפי של אותם החודשיים של סיכומי השנה. היכולת של מאונט קימבי ליצור דאבסטפ שהם גם שמח ודאנסאבל-י וגם לא נדוש יוצר לפחות אצלי מין אהדה שמראה שפשטות -אפילו עם הז'אנר הזה לא פשוט, מבחינת הז'אנר מדובר באלבום דיי בסיסי-, מצליחה להביא יופי ולעומת זה הפסבדו-פשטות של ג'יימס בלייק -שאני באמת ממש אוהב את האלבום שלו- מצליחה רק שהיא נוגעת בך. גם אם היא בדר"כ נוגעת בך והיא עדיין מעולה...

Balam Acab- See Birds

באלאם אקאב שחרר השנה את החאד מהEPים היפים ביותר ששמעתי. שבצורה ביזארית התקשר לוויצ' האוס אפילו שהוא נשמע כמו מעין פוסט-דאבסטפ על ריטלין. באלאם אקאב הצליח ליצור EP שנשמע כמו החיים, מכל בחינה. הוא גדול, אבל שקט, כי הוא מבין שהוא רק נקודה על רצף זמן מסויים. הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. טוב אז הוא מה שהחיים אמורים להבין שהם. ברצינות, אין שם טראק שלא מצליח לחדור למישהו פנימה, שמזיז איזה מתג. היכולת של האלבום הזה להתאים את עצמו למאזין פשוט מדהימה. יש בכל טראק כל כך הרבה צלילים וכל אוזן נדבק לצליל אחר, אם היינו כולים ליצור אוזן אנשית קולקטיבית זה בטח היה נשמע כמו הכל. האלבום הזה ממצא את בעיות הקשב והריכוז עד לרמה שלפעמים אתה מפסיק בכל מה שאתה עושה -וזה קרה לי באמצע התכוננות למבחן במתמטיקה. קיבלתי 44, החיים בזבל. אבל ניסיתי את  זה גם על פיסיקה וקיבלתי 100. wtf?- הצבעים שתרגישו בזמן ההאזנה לא שונים במיוחד ממה שאתם רואים על הקאבר, כחול אפל מלא בנקודות אור. אבל הכחול האפל לא אפל-רע, מין אפלוליות של מיסתורין נעים.

***************

מיותר לציין שהרשימה הזו נגמרת פה רק בגלל שיש לי חיים, 2010 מלאה בעוד כל כלך הרבה דברים שלא שמענו או שמנו לב אליהם. אני מקווה שהרשימה הזו תהווה לכם הראה לצאת ולחקור ומשם לחקור למחוזות הדומים לכל אחד מהם.