how to pass time

הוא היה- ונשאר בסבנטיז

*אני מייצג פלח יחסית שולי לנוער של היום.


שבוע שעבר או משהו כזה גיאחה פרסם פוסט על ספר אחד מסדרת הספרים 33 ושליש על אין אוטרו של נירוונה, התגובה שלי לעניין נראתה ככה:

”מיותר לציין שמפאת גילי לא יצא לי להכיר את האלבום בכלל עד כיתה ה' או משהו כזה שמצאתי אותו זרוק מוזנח בבית. אחרי ששמעתי אותו והתאהבתי- גיליתי שהקונצנזוס האמיתי בכלל נמצא על נברמיינד. אחרי שניסיתי אותו חשבתי שזה בולשיט רציני, נברמיינד שעמם אותי -וד"א עדיין משעמם אותי. תופתעו לגלות שדווקא הנוער של היום -ברובו- לא מייחס לו יותר מידי חשיבות, לפחות חברי הטובים ביותר לא רואים ביותר מאבן דרך-, אבל הבם האמיתי הגיע ששמעתי את בליצ'. שהגעתי אליו לגמרי במקרה -עד אותו היום חשבתי שהוא סוג של פאבלו האני- באותה תקופה הייתי בשלהי החופש הגדול של כיתה ו'-ז' והייתי עסוק בלחוש מגניב כי אני שומע סלאדג' מטאל וסטונר רוק ובלאק מטאל מחתרתי ואטמוספירי, ובכל זאת בליצ' תפס אותי. כמו הרבה אלבומי סמי פאנק-הארדקור שתפסו אותי אז. משם התגלגלתי לפוסט-הארדקור ומכאן הדרך לפיצ'פורק כבר הייתה סלולה דרך פוגאזי, סוניק יות' ורדיוהד.

and here i am today…

כמה מילים בכל אופן על היחס שנברמיינד מקבל מהדור שלי -הקרוב יותר אלי מבחינה תרובותית ולוקאלית לפחות-, אנחנו לא רואים בו יותר מדיסק שפעם היה חשוב שמלא בכמה שירים טובים ועוד מלא משעממים. החשיבה הקולקטיבית פה היא שאנשים פשוט מפחדים להגיד שהוא משעמם בגלל כל הסופרלטיבים שהם שפכו עליו באותה תקופה, אבל מבחינתנו כמעט כל מה שיצא לפני אוקי קומפיוטר כמעט מאבד מהרלוונטיות שלו להיום. מיותר לציין שאוקיי קומפיוטר מפוצץ בסופרלטיבים כמו אוכל בשיאה של "ישראל ביתנו".
יכול להיות שהוא באמת אלבום טוב, ואולי הייתה טעות להגיד שמעט כל מה שיצא לפני אוקיי קומפיוטר איבד רלוונטיות, אבל שאני מסתכל מבחינה כוללת על אלבומים שהשפיעו עלי לפני אוקיי קומפיוטר אני רואה בעיקר את דיידרים ניישן, דירטי וגו (סוניק יות') פרופלר ובי ת'אוזנד (גויידד ביי ווייסס), דה בנדס (רדיוהד), אין יוטרו ובליצ' (נירוונה) ושלל הפייבמנטים והבוליט טו ספילים.“

כמובן  שדי צמצתי את עניין האלבומים שכן הצליחו לעבור את הסלקציה של הטינאייג'רים השפויים של היום, אבל באמת שקשה להגיד שאפילו טינס כמוני הצליחו לגמרי לבלוע את עניין הנייטיז. באמת שהרבה דברים שנראו כל כך לגימטיים ואינסופיים קיבלו חתיכת מכה מתחת לחגורה מכל ילדי הפוסט-מודרניזם הזה. כמובן שאלו לא רק הניינטיז שספגו את המכה, ואין צורך באמת לציין שלא כל הדור שלנו מתייחס לאלבומים האלו בצורה הזו. אבל דברים שנראו כל כך  נצחיים כמו nvm של נירוונה פשוט משעממים אותנו, ברצינות. או הפעם הראשונה ששמעתי את הדיסממברנט פלאן ואמרתי לעצמי "היי זה נשמע כמו אינקובוס". אבל  יש בכלל כמה דברים שהזמן פשוט הרג אותם או כל סימן אליהם.

ג'יימס בלייק לקח את הפוסט קשה- ובטעות התקדם יותר מידי

נברמיינד כנראה באמת היה אלבום משפיע מאד, בעיקר לסצינת הגראנג', אבל ביחד עם הנפילה של סצינת הגראנג' כבר לא נשארה לזה כל כך הרבה רלוונטיות כי הגראנג' אולי השפיע על כמה חבורות אינדי, אבל עם הנפילה של החבורות האלו לא נשאר הרבה מהמורשת של נירוונה מבחינתנו, או שפשוט כבר כל כך קשה לשמוע אותו מרוב שלכל אחד יש בערך השפעות כמו מפרים אחרי הנקודה בפאי. או אפילו ניקח משהו שנראה הרבה יותר גדול: הביטלס. פאק אף פעם לא אהבתי אותם, זה פשוט משעמם, משעמם ולא מיוחד. תמיד שנאתי את התירוצים של "אז זה נהיה משהו משהו". יופי.. ו? היום זה דיי כלום, והם באמת היו ממממממממממממממש משפיעים, אבל הטווח בין ההשפעה שהם נתנו לאמנים אז, שנתנו השפעה לאמנים של פחות אז ואז אלו נתנו השראה לאמנים של פחות אז ואז לאלו של הניינטיז שנתנו השראה לאלו של היום, איפשהו הביטלס פשוט נבלעו לתוך רשימה גדולה של אמנים שהשפיעו, אבל אותם זוכרים בגדול כי היה בהם משהו שאז היה נורא מהפכני.

ספיידרמן דווקא לא מליח לעבור כי הוא תקוע בגיף קצר מידי..

האמנים שצמחו מאיפשהו בניינטיז -לא כולם כמובן כמו למשל בוארדס אוף קנדה ורדיוהד, שכן- הם גם הושפעו מאלו, אבל לקחו את זה למקום לפעמים כל כך ייחודי שההשפעה שלהם מבחינתי משפיע על אמנים חדשים עד היום ואני בטוח שאם אני אעשה מוזיקה הם עדיין ישפיעו עלי. או אמנים כמו אנימל קולקטיב או אפילו דן דיקון שהחומרים שלהם מגיעים לגמרי אאוט אוף דה בלו. או סנסציית 2010 של עולם האינדי: הוויצ' האוס- דראג קבילת אמני אינדי שפזורה בערך בכל מקום עם בית נטוש שאיכשהו מצליחה פשוט להחיות -להמית?- את עצמה, ובעצם ההיררכיה של הז'אנר זה בנויה על עצמה בצרוה כמעט קומוניסטית, הקהילה מספקת את הצרכים של עצהמ כל הזמן ומתחדשת מתוך מה שיש וכל פעם מה שיש זה אותו דבר, אבל הכל נשמע כל כך שונה לפעמים או שמים לב לניואנסים. אלו דברים שאני רואה בהם רלוונטיות מסויימת וגדולה מסויימת שהיא אינסופית ולטעמי תמיד תשאר חשובה, אבל אני לא ידוע איך הדורות שאחרי יתייחסו לדברים האלו. אין מה לעשות- המוזיקה היא אמנם נצחית אבל בדיוק באותה צורה היא גם באה עם "תאריך תפוגה", תמיד יהיו אנשים שיחליטו  להשאר עם אלו שכבר "התקלקלו במקרר" של העולם הזה- וזה לאו דווקא רע, ואנשי הנוסטלגיה מחיים את העולם המוזיקלי לא פחות מאלו שמחדשים אותו -טוב בעצם כן פחות, אבל הם גם חשובים-.

הווופס! היא דווקא עברה 

סצינת האינדי בשנים האחרונות בכלל קיבלה כמה תפניות משונות בעיקר בתחילת שנות ה2000 עם החזרה הכמעט תמוהה של הויניל והחזרה העוד יותר תמוהה בשלוש שנים האחרונות של הטייפ-קאסטס, סגנון הצילום שמעטר בערך כל דבר עם הטאג "אינדי" סטייל היפסטמיק או סתם מצלמות לומוגראפי עוצרות נשימה שמחזירו אותך אחורה לשנות השמונים בעיקר גם עם כל הפולורואיד. לא נוכל להפטר מהעבר אף פעם, וכל פעם אמנים גם ינסו להחזיר אותו. כמו למשל הסטרוקס עם הרוק'נ'רול -אם כבר אז כבר- הם גם הרגו אותו-. החזרה שעולם האופנה על טרנדים ובכלל הטרנד הבלתי מעורער של שנות ה2000 הוינטג'. החזרה של פורמט הגיף הניינטיזי.

אמא של ב.לוויס דווקא ביקשה ממנו להוציא את העבר, אבל העצלן הזה החליט פשוט לעשות אותו טוב יותר...

התחושה בכללית שנוצרת לילדי הפוסט מודרניזם היא שהעולם מתקשה לעזוב את העבר. בערך כמו הילד שלא מוכן לזרוק את הדובי שלו גם כשהוא בן 12, ולא כי הוא הולך לשחק עם הדובי, פשוט כי קשה לעזוב אותו, כי כל כך אהבת אותו, והוא באמת נהדר, והוא אמנם לא במצב הכי מדהים ושי כבר יותר טובים אב למשהו בדובי הזה תמיד יזכיר לך ימים שאיכשהו תדמי נראים לאנשים המבוגרים טובים יותר. וגם לך הם יראו טובים יותר, כי כל פעם זה נראה שפעם היה טוב יותר.
לחיים הפוסט-מודרניסטים-ציניים שלי העניין הזה לא ברור בכלל לי תמיד העתיד נראה מבטיח יותר. אולי בגלל שאני סה"כ בחטיבה ואני אחד מהילדים הכי שנואים בה -לא ברור עדיין למה האמת-, וכל פעם אני אומר לעצמי שבתיכון יהיה יותר טוב, ובטח אז אני אגיד, שאחרי הצבא יהיה יותר טוב, אולי הבעיה שילדים כמוני יודעים שכשהם יסתכלו על העבר שום דבר לא יראו להם טוב יותר. לא צריך לזרוק את העבר, הוא חיוני והוא שימושי, אבל בדיוק כמו הילד עם הדובי- צריך גם לדעת קצת להרפות ממנו לדעת מתי הוא לא דורש כל כך הרבה חשיבות ומתי הוא פשוט מפסיק להיות רלוונטי.