הרחבת אופקים

בסוג של ניסיון שעלול להכשל, אני מקווה להפוך את הבלוג הזה למשהו של מעבר להרבה מוזיקה-קצת אופנה, הרבה בגלל שיש לי עוד הרבה מאד תחומי עניין וגם בגלל שלא תמיד יש לי זמן להצטלם או לחפש מוזיקה חדשה -כמו למשל בזמן האחרון-., אז החלטתי להרחיב את האופקים של הבלוג -לפחות זמנית- לעניינים שנופלים בין הכסאות של התרבות הפופולרית לתרבות הדיגיטלית והיחס בין שתי אלו.

***************

לחדשות כל העולם הגיע מכרה זהב דיפלומטי-סוציאליסטי-פוליטי שיצר השנה הדים מכאן עד לכל מקום ציוויליציוני -לפחות במערכת השמש פה-, אם שקארתם את השורה הזו חשבתם לעצמכם 'ויקיליקס', הרי שאתם צודקים, וכנראה שהפוסט הזה לא עבורכם, כי אתם מבינים בדיו במה מדובר כאן. אתחיל בלהגיד שההבנה שלי בפוליטיקה ואפילו בניתוח תרובת פופולרית ודיגיטלית הוא בגדר תחביב לגמרי וסביר להניח שאני אגיד כאן מלא שטויות טיפשות ומטופשות, אם אתם בכל מקרה נשארים לקרוא, אתם מוזמנים למתוח ביקורת ולהביע את דעתכם כעוות נפשיכם בתגובות.

ויקיליקס למי שלא יודע -כלומר לא היה על כדור הארץ בחצי שנה האחרונה- הוא אתר, שכל תכניו הם מסמכים וידיעות שהודלפו על יחסים פוליטיים ודיפולומטיים בין ארצות ומעצמות למרות הצנזורה המוטלת עליהם. כל הדלפה שנעשתה נעשתה באנונימיות מוחלטת, מלבד ג'וליאן אסנג' האוסטרלי. האתר ירד ועלה המון פעמים בעקובת בעיות תקציביות.

לפני שמספר מסמכים התפרסמו באתר כמה בעיות דיפלומטיות שקשורות בדברים כמו: כניסתה של ארה"ב לעיראק ופקיסטן, מלחמת הלבנון השניה והמשפט הקומוניסטי-חופשי-לא ברור בסין. היו סוגרים במין סינדרום "הרצפה העקומה" ומין זריקת האשמות מכל מקום מקום בצורה כמעט מביכה שמזכירה גן ילדים בשעת ארוחת צהריים שהגננת הלכה -כולם יודעים שזה יגמר בקרב אוכל-, כאשר למעשה, וכאן מתחי החלק שאני לגמרי בטוח שאני לא טועה בו,- הנהנת העיקרית ממלחמת האוכל הדיפלומטית הזו היא עוזרת הגננת- "התקשורת העולמית", והעיתונאים עצמם שלמעשה נכרה להם מכרה זהב לתככים, שחיתויות, פגיעה בזכויות אדם וחוסר צדק הומני משווע = המון אייטמים מלאי רייטינג. אני לא באמת יודע או חקרתי על ענייני הרייטינג של החדשות ברחבי העולם ודווקא יכול להיות שאת הציבור קצב הזרמת המידע בזמן האחרון פשוט משגע והם מתעצבנים, אבל עושה רושם שעיתונאים לפחות בארץ היו במין אופורית-יצירה, עד כדי כך שבכדי להעיר אותם נדרשה סתירה מצלצלת במיוחד בדמות אש אימתנית ששורפת את הטיול השנתי של מלא ילדים ובני נוער מתוסכלים שיושבים בכיתות וצריכים לסבול 'דיבורים של גדולים', כי הבית ספר חייב לדחוף מילה או שתיים, וההורים דיברו על זה בבוקר לפני שהם הקפיצו אותנו לביה"ס, ובדיוק דיברו על זה בחדשות אתמול בערב, וזה היה בעמוד הראשי בדרך לעמוד התרבות או הספורט. כלומר, העיתונות כאן הייתה במין שאננות, במין אינפלציה, תקווה שהדברים יצופו מעל לפני השטח לבד והם פשוט ידוגו. לצורך עניין, אם הייתי יודע שהמידע שלי כל כך זמין, במיוחד מידע דיפולמטי, הייתי מפסיק את השימוש במתווכים או במסמכים בכלל ושולח לקנצלרית סמס או הודעה לאינבוקס, כי כולם יודעים שתקשורת בין-אישית עובדת יותר טוב מחתיכת דף עם דיו. הפרטיות שלנו, אם היא עדיין קיימת, מוצגת בחלונות ראווה כמו פייסבוק, מיסו, טוויטר, פורסקוור ועוד המון דברים שאנשים הביאו על עצמם ואחרי זה יצאו במחאה נגד מאגרים ביומטרים כאלו ואחרים שבאו בכלל לעזור לנו לעבור מהר יותר את הצ'ק השדות התעופה, ובכלל להקל עלינו, בלי שהם שמו לב שהם כבר חשפו את הכל.

המצב החברתי שנוצר עקב הסינדרומים התרבותיים-מדיניים האלו של הרצפות העקומות ותקרות הזכוכית, דומות נורא לקוביה הונגרית. זה נראה צבעוני, אבל שמתחילים לשחק עם מזה מגלים פאזל הומני שלם שדרושים כל כך הרבה מהלכים כדי באמת לגעת בו, כי הוא כל כך חשוף, אבל אף אחד לא נוגע במקומות הנכונים.