כבר לא אמביוולנטי

אני לא אכביר במילים ואעשה כאן איזו סמי-ביקורת עם מילים מפוצצות מלועזית ולא מובנות על הEP הזה, מכמה סיבות: דבר ראשון, סביר להניח שאני לא מבין את רוב המילים האלו ושנית כי אני פשוט לא ממש טוב בלכתוב ביקורות, אני לא יודע לעשות את זה. מה שאני כן יודע- זה  שמהרגע שגיליתי את הצמד הזה -לפני בערך שלושה חודשים, אני לא בטוח אם לפני או אחרי הרייזינג. לא משנה-, לא באמת ידעתי מה אני חושב עליהם. זה לא בגלל שהם לא היו טובים או כי לא הבנתי מה שמעתי, פשוט לא באמת הצלחתי לגבש דעה, כי כמו הרבה דברים באינדי -ובצ'ילווייב, בפרט-, סביר להניח שכבר שמעת הכל, כי בשנתיים האחרונות נראה כאילו הרבה מאד אנשים עם כישרון נהדר איבדו את האמביציה ליצור משהו משלהם. עד אותו הזמן, עוד לפני האיפי, ששמעתי רק כמה שירים אקראיים של גיימס, הם נשמעו לי בערך כמו כל צ'ילווייב ששמעתי לפני כן. וד"א, גם אחר יששמעתי את הEP הם נשמעים כמו המון אמני צ'ילווייב, העניין הוא שאחרי ששמעתי אותו, פשוט הבנתי מה כל העניין, אני לא חבו שמישהו בכלל ציפה שהם ימציאו את הגלל חוץ ממני. זה פשוט צ'ילווייב, נחמד, אפילו טוב, לא טורו וואי מואה, אבל באמת אחלה. נקודת המפנה התחילה כבר בשיתוף הפעולה עם אמנית הוויצ'האוס- לוראל האלו, שעשתה ממש חסד עם הסאמפלים הרזים האלו יצרו להיט שבקלות היה יכול לגרום לכל אוזן -שלא רגילה לסאונד הזה לפחות- לחשוב שמדובר בלהיט שנשכח באייטיז ולא מצא את דרכו לשום פלייליסט, אלא אם כן מדובר במסיבה של החננות מהשכבה מעל. והוא המשיך אחרי זה שיצא הקליפ לשאדווס אין בלום, שממש תפס את האוזן שלי, ממש כמעט כמו טאלאמאק בזמנו, שסיפק לי את אחת מהאירגזמות הטובות ביורת שהיו לי. בכל אופן, השיר עצמו תפס אותי וגרם לי לתהות מה באמת עומד מאחורי כל הקונספט המשונה של דגלי מדינות שוליות, קליפים עם דיילות נטולות פנים, יפני על כורסה חשמלית, מעופף אל עבר האינסוף ושתי נשים עשירות על ספה אדומה ופרסומת למשהו שנארה כמו רוטב חרדל. מה כבר יכול לחבר את כל אלו אל זרם הצ'ילווייב וההיפסטריה, אבל אני כנראה לא חכם מספיק כדי להבין מה באמת עומד מאחורי הדברים.