דעה: פיצ'פורק איבדו את עצמם

סליחה על כל שגיאת הקלדה שתהא בפוסט הזה, אני עייף נורא, ואין לי כוח לבדוק כרגע כלום...


מי שקרא בבלוג הזה קצת כבר הבין שלפני שכל בלאגן האינדי הזה התחיל אצלי, שמעתי מטאל. באיזשהו שלב הגעתי לנקודת מפגש שבין המטאל והאינדי, שם בעצם פגשתי לראשונה את פיצ'פורק -כלומר, פגשתי אותם כמה פעמים כבר לפני כן, אבל הייתי בטוח שאני יותר טוב כי אני שומע מטאל-, לאט לאט המטאל דעך, והכל הוחלף בכל מיני צעצועים חדשים שקיבלתי מפיצ'פורק, עד כדי כך שהצעצועים הישנים שלי מאוכסנים בתיקיות נשכחות במעמקי ההארד-דיסק. במשך שנתיים שלמות חייתי ונשמתי כל שטות שפיצ'פורק נתנו, בלי להתווכח, בלי לצעוק, בלי להביע דעה. טיפש לכל דבר. בעיקר בחודשים האחרונים, משהו שהתחיל בערך מתחילת הקיץ, משהו שהשתנה, כבר לא כל כך אכפת לי ממה שקורה שם, אני חושב שבאיזשהו שלב כבר הרגשתי את המנטאליות שם משתנה, משהו מתחיל להסריח, ושפיצ'פורק מסריחים- כולם מריחים. הגודל של הדבר הזה כבר לא מצחיק, ועם כוח גדול מגיע ריח גדול עוד יותר -אחרי שנראה כאילו בעצם פיצ'פורק ויתרו על כל אחריות שהייתה להם-

נקודת התפנית מבחינתי קרתה ביום שני האחרון, שאלבום המופת של קנייה ווסט קיבל 10. כבר כמה זמן זה מרגיש כאילו פיצ'פורק סטו מהמסלול, ממגזין אינדי אינטרנטי הם הפכו למשהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר גרנדיוזי, והם יודעים את זה, בהתחלה הם השתמשו בזה כדי להעלות להקות אינדי למודעות ציבורית, אחרי זה זה היה נראה כמו מין אקט מחאתי למחיצת הכבוד שכן נשאר לNME, ועכשיו סטיית המסלול הזו נראית כאילו עברה למסלולים אחרים לגמרי שנראה כמו מסע הוכחה שלם לזה ש"לפיצ'פורק יש גדול יותר".
פיצ'פורק, מנסים בכל כוחם לחזק את התדמית שלהם כבעלי אמירה בלתי ניתנת לעירעור גם בתרבות הפופולרית-מיינסטרימית.
האלבום של קניה באמת טוב, ממש, אולי אפילו באמת 10. אבל ביום שאחרי זה האלבום של ריהאנה מחץ את הדביוט של ניקי מינאז', בכל מובן המילה. גם בציון ובטבלה הראשית, ניקי היא אמנם לא האינדי בהתגלמותו, או האינדי בכלל, אבל לפי כל עמת מידה היא הייתה אמורה להיות הרבה יורת חשובה לפי'צפורק מאשר ריהאנה. או למשל, ביקורת על "מאנסטר פיים" של ליידי גאגא בתחילת השנה, שקיבל 7.8 והכניסה המשולשת שלה לטוף 100 טראקס של 2009. או הוורשיפיות הכמעט מגוחכת לרובין, שאמנם התחילה כאינדי- אבל כרגע ממשיכה את דרכה בתלם.

זה לא שאני מעתצבן, על תרבות פופולרית ומיינסטרים, אני בעצמי חובב לא קטן של כל הפיצ'פקעס המוזיקלי הזה, אבל העיקרון הפיצ'פורק-אי, לאט לאט נדחק למטה ע"י עקרונות מיינסטרים, שככל הנראה פתאום נראות הרבה יותר רלוונטיות לעורכים. הרבה יותר ביקורות פופ, הרבה יותר כניסות של אמני תרבות פופולרית לחדשות ולבסט ניו מיוזיק. אני בעצמי כבר לא מרבה להכנס לפיצ'פורק, כי מצאתי את החלופה האלטרנטיבית והאותנטית יותר- בלוגרים, בלוגים, בלוגספירה, רסס.
אני חושב, שפיצ'פורק הבינו שהפסידו מהרלוונטיות שלהם כלפי עולם האינדי, האלטרנטיב וסו קולד- "היפסטרים" לאט לאט לבלוגספירה העולה על מוזיקת אינדי. כאשר לכל להקת שוליים יש באנדקאמפ ותוכל למצוא אותה בלאסט.פמ. פיצ'פורק הפנימו שהאמירה שלהם בעולם הזה, פשוט כבר לא רלוונטית כמו פעם, אז הם מתחילים באיזה תהליך מהפך קטן. נכון לכתיבת שורות אלו, האינדי ברובו עדיין שולט על פיצ'פורק, אבל המיינסטרים כבר מספיק דומיננטי בתוך האתר.

אני לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה, כי הוא נראה כמו החותמת שאומרת שנגמרה הדרך המשותפת שלי עם פיצ'פורק. וזה קשה כי הם עבורי, אחרי הכל אלו שגאלו אותי מימים של דיכאון אינסופי, ניטים וכנסיית השטן. זה פשוט היה בלתי נמנע הפעם, זה כמרגש קצת כמו בן שרואה את אבא שלו מדרדר לאלכוהוליזם, או מפתח מגלומניה מורטת עצבים. הכוח הזה משכר. הכוח להשפיע על תרבות גדולה יותר, נרחבת יותר, טיפשה יותר (?), אז זה מתחיל בשוט, ואז זו לגימה ממש קטנה, אבל זה נגמר בכל הבקבוק, ובסוף הבקבוק נגמר. ואז צריך עוד אחד, ועוד אחד, עד שאי אפשר להרפות, אי אפשר להמשיך בלי זה. כי כאמור, אחרי שפיצ'פורק יהפכו למגזין מיינסטרים לכל דבר, ומתישהו יהפכו ללא רלוונטים שוב, לא יהיה להם בית לחזור אליו. אף אחד לא יתן להם את הספה שוב.